המנהיג הברור

לאחר שה' מודיע לדוד כי לא הוא יבנה את המקדש, דוד לא נח על זרי הדפנה וממשיך לכונן את מלכותו. אנחנו רואים בשמואל ב' פרק ח' את הרחבת הממלכה לעבר פלישתים, מואב, ארם וצובה.

יחד עם כל אלו, ליבו של דוד לא גבה והוא מקפיד לנהוג בצורה מוסרית עם חללי האויב, לנהוג בכבוד עם המלכים שלא נלחמים מולו (מלך חמת) ולהקדיש את השלל לקב"ה. בתמורה "וַיּוֹשַׁע ה' אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ".

לצד ההתרחבות הגיאוגרפית, הפרק מסתיים בהצגת ממשלתו של דוד: "יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, עַל הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר. וְצָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר כֹּהֲנִים וּשְׂרָיָה סוֹפֵר. וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ".

הפרשנים הולכים לפי דברי הימים ומסבירים כי צדוק ואחימלך היו כוהנים, והשאר לא היו כוהני מקדש ממש אלא שרים האחראים על ניהול הממלכה. ניכר שחלק מהתבססות השלטון של דוד הוא האצלת הסמכויות לאנשים שמפגינים מקצועיות ונאמנות. מעניין לראות בפסוקים מהו התפקיד שנשאר אצל המלך: "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ".

התפקיד של עשיית צדקה ומשפט מוכר לנו עוד מספר בראשית. המלאכים מגיעים לאוהל ומבשרים לאברהם ולשרה כי ייוולד להם בן וממשיכים: "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".

צדקה ומשפט הם למעשה הפכים. מלך שעושה משפט שומע את הצדדים, בוחן את הראיות וחותך את הדין, מי אשם ומי זכאי, מי צריך להיענש ומי יקבל פיצוי. מלך שעוסק בצדקה מחפש היכן ניתן לתת ולאפשר – לפנים משורת הדין. לוודא שהחלש והנזקק יקבלו סיוע, שניתן יהיה לרחם גם על מי שיצא אשם.

היכולת והרצון להחזיק את שני אלו גם יחד, הם מדרכיו של הקב"ה שמנהיג את העולם בדין ובחסד גם יחד. למרות שהאיזון המדויק הוא כנראה אלוקי, אברהם מצווה להנחיל את הדרך הזאת את בניו ואת ביתו אחריו, מה שיהפוך אותם לעם עצום ורב.

בפרק שלנו אנחנו רואים דורות לאחר מכן את דוד מיישם את החינוך הזה, אותו אנחנו פוגשים בדרך גם במשפחתו – דרך מגילת רות. האיזון בין צדקה למשפט דורש נאמנות רבה לתורה ולמצוותיה, המביאות עימן גם חוקים חותכים וגם ראייה חומלת. דוד בוחר להיות המנהיג הברור של הצד הזה בממלכתו.