הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחת האמרות מעוררות המחשבה שמופיעה בתלמוד (פסחים סו, ע"א) קובעת לאמור: "הנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם". רוצה לומר: "כל ישראל" יש להם לא רק חלק לעולם הבא, אלא כולם "בני נביאים".
ואמנם, התבוננות במציאות הישראלית, ב"מדינת היהודים", מלמדת לא אחת שמסתובבים בינינו עשרות ומאות 'נביאים' יודעי כל, נביאי אמת, נביאי שקר ונביאי סקר, שיודעים לתאר בדיוק נמרץ… את מה שאירע בעבר. ברם, מה משמעותה של מימרה זו? בהקשר הספציפי שבו נאמרה, יש לה משמעות מעשית מרחיקת לכת: במקרה שבו ההלכה המדויקת אינה ברורה כל צורכה, יש לסמוך על האינטואיציה הדתית של נמעניה, "בני העם".
הרקע לקביעה זו הוא המעשה בהלל הזקן, שבאו לפניו בני בתירא בטענה ש"שכחו" האם הקרבת קורבן פסח דוחה את השבת. גם הלל, גדול החכמים, אמר להם שאינו זוכר את הפסיקה המדויקת, אך הנחה אותם לתת לעם לפעול מעצמו, מתוך אמונה שהתנהגותו הטבעית של עם ישראל תהא מכוונת לאמת ההלכתית ותואמת אותה.
מימרה זו, כמו דומותיה ("פוק חזי מאי עמא דבר" – צא וראה כיצד נוהג העם), שימשה לימים יסוד הלכתי ומשפטי, שלפיו כאשר נורמה אינה ברורה דיה, ניתן להניח ש"מנהג העם" משקף את הנורמה הראויה והנכונה. ברבות הימים היא הביאה גם להטמעת ה"מנהג" – על רבדיו השונים, כמקור משפטי עצמאי שניתן להסתמך עליו בהקשרים מסוימים. ועל אף שבעיקרו שימש המנהג מקור להכרעת הלכה בעיקר בנושאים ריטואליים, של ענייני "אורח חיים", לימים הורחבה מידתו ונעשה בו שימוש, אם כי מצומצם יותר, גם בנושאים משפטיים (כגון "מנהג הסוחרים", "סיטומתא" בלשון חכמי המשפט העברי).
השימוש שעושה המימרה התלמודית במונח "נביא" דווקא, לא "חכם" או "צדיק" – מעורר תהייה. ושמא יש בו אמירה מעניינת שממנה עשויה לעלות המסקנה שלפיה בכל אדם מישראל טמון מעין "זרע נבואה", שעשוי לבוא לידי ביטוי בהקשרים שונים.
ברם, מציאות של ריבוי נביאים עשויה להצמיח גם לא מעט "נביאי שקר", שפרשתנו מציבה תמרור אזהרה גדול מפניה. "נביאים" אלה עושים שימוש לרוב במניפולציות ובלהטוטים רטוריים, ומכוונים דבריהם לרובד הנמוך ביותר תוך שימוש בפופוליזם זול ורצון לשבות את לב השומעים ההולכים כעיוורים אחריהם.
ציווי התורה בעניין זה ברור. ראשיתו בתיאור דרמטי למדי: "כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום, ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת… לאמר נלכה אחרי אלוהים אחרים". המלכוד והפיתוי, משפטי ופסיכולוגי כאחד, הוא עצום: הנביא אינו מוצג כ'שרלטן' שנכשל במבחן התוצאה; האות שלו מתקיים במציאות. לכאורה, הוא מציג "קבלות" בשטח.
כאן בדיוק טמונה הסכנה. מנהיג כריזמטי, פופוליסט, יודע לעיתים לייצר "אותות ומופתים" יש מאין. הוא מציע פתרונות קסם פשוטים לבעיות מורכבות, מציג הצלחות קצרות טווח, ומשתמש ברטוריקה סוחפת ומלהיבה.התורה מזהירה אותנו מפני הנטייה האנושית להשתעבד ל"שורה התחתונה" או להצלחה רגעית, תוך עצימת עיניים מול הריקנות הערכית והסכנה לטווח הארוך.
כנגד נביאי שקר אלה, מציבה התורה מחסום וכלל ברזל המהווה תשתית לכל משטר ראוי לשמו המבוסס על שלטון החוק: החוק וערכי היסוד נמצאים מעל המנהיג, וגם הוא כפוף להם. "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹקֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם".
השאלה אינה כמה הנביא כריזמטי או כמה ה"מופת" שלו מרשים, אלא האם דבריו מתיישבים עם ציווי התורה, הברית, הצדק והמוסר. בתרגום למונחי משפט בני ימינו, התורה פוסלת את הגישה שדוגלת רק ב"מבחן התוצאה". מנהיג שמסית כנגד ערכי היסוד של החברה, שמבקש לפרק את המערכת הערכית ("נלכה אחרי אלוהים אחרים"), פסול מן היסוד אפילו אם באמתחתו יש לכאורה הישגים פוליטיים או כלכליים מרשימים.
מילה אחת בולטת בפרשת נביא השקר: "כי יקום בקרבך נביא". רוצה לומר: האיום הגדול ביותר על חברה אינו מגיע תמיד מאויב חיצוני, אלא לעתים קרובות מתוך הבית פנימה. הפופוליזם צומח בתוך השורות, תוך ניצול של חולשות חברתיות, שסעים ופחדים קיומיים.
כמו הפופוליסט המודרני, גם נביא השקר המקראי אינו פועל בחלל ריק. הוא מזהה את הכמיהה הציבורית לביטחון מדומה, את העייפות מאחריות וממורכבות, ומציע להם "אלוהים אחרים" – אלילים של כוח, של לאומנות קיצונית או של שנאת האחר.
התרופה שמציעה הפרשה כנגד סכנת הפופוליזם היא הדבקות במערכת החוקים הקבועה: "אחרי ה' א-לוהיכם תלכו… ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו". אל מול גחמותיו המשתנות של המנהיג הכריזמטי, מציבה התורה את שלטון החוק והמשפט ואת המחויבות לערכים מוחלטים שאינם תלויים בדעת הקהל או בסקרים.
מערכת משפט עצמאית, עקרונות מוסר בלתי מתפשרים וחינוך לחשיבה ביקורתית הם חומת המגן היחידה של חברה חפצת חיים מפני קוסמים ומשיחי שקר המבטיחים הרים וגבעות, אך מובילים בסופו של יום לחורבן ערכי וחברתי.
