וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ

בטור הקודם עסקנו בשאלה שעלתה בבית המדרש בקריה האקדמית אונו, כאשר אחד הקסים שאל בחיוך: "מה הדבר הזה שיש בבית הכנסת – כיסא של אליהו הנביא?" מאחורי השאלה הסתתר פער עמוק בין שתי מסורות עתיקות. במסורת ביתא ישראל בית הכנסת נתפס כמרחב קדוש שאין מכניסים אליו טומאה, ולכן ברית המילה לא נערכה בו, וכאשר היום השמיני חל בשבת היא נדחתה ליום ראשון. שתי המסורות נולדו מתוך נאמנות לתורה, אך הן מבטאות תפיסות שונות של קדושה. מכאן עולה השאלה: כיצד מגשרים כאשר שתי מסורות עתיקות נפגשות באותו מרחב – מדינת ישראל?

השבוע נשאלתי שאלה שנראתה רחוקה מן הנושא: מה דעתי על פסיקות חריפות נגד מחזיקי טלפונים חכמים, המכונים "טמאים" ואף נפסלים לעדות. השבתי שהסמארטפון איננו הבעיה; הוא רק הסימפטום. ולראיה הזכרתי את דברי הנצי"ב על דור חורבן הבית השני. לדבריו, בני אותו דור היו "צדיקים וחסידים ועמלי תורה", אך "לא היו ישרים בהליכות עולמים". הטרגדיה לא נבעה ממחסור בתורה, אלא מכך שכל צד היה בטוח שרק הוא מייצג את רצון ה', ולכן חשד במי שלא נהג כמותו עד שהמחלוקת הידרדרה לשנאה ולחורבן. הבעיה לא הייתה ההלכה, אלא מצב שבו ההקפדה על פרטיה גברה על הישרות האנושית ועל היכולת לראות את האחר.

ברוח זו, בעקבות הרב פרופ' דניאל שפרבר, טענתי כי חז"ל הכירו בסכנה החברתית שנוצרה כאשר חומרות בדיני טומאה וטהרה יצרו מחיצות בין קבוצות שונות בישראל, עד שלא יכלו לאכול זו עם זו. מתוך אחריות לקיומה של החברה היהודית הם קבעו שכל ישראל בחזקת טמאי מת, ובכך צמצמו בפועל את תחולתם של חלקים נרחבים מדיני הטהרה שבספר ויקרא. לא משום שזלזלו בתורה, אלא משום שהבינו שהתורה נועדה לבנות את החיים ולא לפרקם, לחזק את הברית בין בני האדם ולא להפוך אותה לחומת הפרדה.

גם המפגש של יהדות אתיופיה עם עולם ההלכה בישראל היה מטלטל. באתיופיה נשמרו דיני טומאה וטהרה כפשוטם. יולדת שהתה ב"בית היולדות" ארבעים יום לאחר לידת בן, ושמונים יום לאחר לידת בת, ולכן ברית המילה לא התקיימה בבית הכנסת. היולדת עדיין הייתה בתוך ימי הטומאה, וממילא גם הברית התקיימה במרחב שבו שהתה. כך זכור לי מסבתי, שהייתה המוהלת של הכפר – והיא גם זו שמלה אותי.

בית היולדת ניצב מחוץ לתחום הכפר, מוקף באבנים שסימנו את גבולותיו. ביום השביעי, ויש מקומות אחרים שהעידו שזה היה ביום השמיני, הייתה סבתי נכנסת אל בית היולדת, מבצעת את ברית המילה בפשטות, ללא טקס מיוחד וללא התקהלות. מעצם המגע עם הדם היא עצמה נטמאה, ולכן נשארה עם היולדת עד שעות אחר הצהריים. לאחר מכן הייתה יורדת לטבול בנהר, ורק לאחר צאת הכוכבים שבה לביתה.

כאן מתגלה דבר מעניין: דיני הטומאה והטהרה באתיופיה לא יצרו חומות בין בני האדם. להפך. דווקא ריחוקה הזמני של היולדת מן הכפר העמיק את תחושת האחריות המשותפת. בני הכפר דאגו לה, הביאו לה מזון, סייעו למשפחתה וראו בטיפול בה חובה קהילתית. ההבחנה בין טומאה לטהרה לא פירקה את החברה, אלא חיזקה את הערבות ההדדית. לכן, כאשר הגיעו הקסים לישראל וראו את ברית המילה מתקיימת בבית הכנסת, הם לא ראו בכך רק מנהג שונה. מבחינתם היה זה היפוך מוחלט של עולם המושגים הדתי שעליו גדלו. המקום שנתפס בעיניהם כמרחב הקדוש ביותר, שאליו אין מכניסים טומאה, הפך למקום שבו מתקיים טקס הכרוך בדם וביולדת הנמצאת עדיין בתוך ימי טומאתה. עבורם, לא הייתה זו רק שאלה של מנהג, אלא תחושה עמוקה שמכניסים את הטומאה אל תוך לב הקדושה.

השאלה איננה איזו מסורת נכונה יותר, אלא האם אנו מוכנים להבין את ההיגיון הפנימי שמתוכו צמחה מסורתו של האחר. אינני חושב ששורש הבעיה הוא רוע. להפך, רוב בני האדם מבקשים לעבוד את ה'. הבעיה מתחילה כאשר הפחד גובר על האהבה. כאשר הפחד מנהל אותנו, האחר הופך לאיום; במקום הקשבה נוצרים חשד וחומות. כאשר האהבה והאחריות מובילות אותנו, גם מחלוקות עמוקות הופכות להזדמנות ללימוד.

אולי זהו גם אחד מייעודיה הגדולים של מדינת ישראל: לא רק להיות המקום שבו התקבצו גלויות ישראל, אלא המקום שבו מסורות עתיקות לומדות להקשיב זו לזו. לא כדי לטשטש את ההבדלים, אלא כדי לגלות שהמשותף עמוק מן המפריד. בסופו של דבר, השאלה איננה אם יש שתי מסורות, אלא איזו תודעה מנחה אותנו כאשר הן נפגשות. האם הפחד הוא שמכוון אותנו, או האהבה? האם אנו בונים חומות או גשרים? האם ההקפדה שלנו מקרבת אותנו אל האדם שמולנו, או מרחיקה אותו? זו איננה רק שאלה הלכתית; זו שאלה של תודעה. וייתכן שדווקא עליה יקום או ייפול עתידה היהודי של החברה הישראלית.