ספוקויני יעקבבפרשתנו מצויות שלוש פרשיות היוצרות ביניהן קשר מיוחד: שופטים ומשפט צדק, המלכת מלך בישראל ועגלה ערופה. כללי המשפט של התורה מדגישים את השוויון בפני החוק: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" [טז',יט]. אסור להעדיף את בעלי הממון, ומאידך גיסא, גם לא את העניים, כנאמר בספר שמות "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" [כג' ג'], אלא "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" ובסנהדרין [לב:] מוסבר: "ולא תרדוף את האחד יותר מחברו". גם לגבי המלך נאמר כי עליו לשמור על החוקים "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" [יז' כ']. אף המלך איננו מעל החוק. בפרשת עגלה ערופה כתוב: "וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" [כא' ז'- ח]. לכל שדרת ההנהגה, לשופטים, למלך ולזקנים יש אחריות ציבורית להנהיג את העם בדרך של צדק, שוויון והליך הוגן כלפי כלל ישראל.
האחריות הציבורית הזו זרמה בעורקיו של השופט היהודי לואי ברנדייס. ברנדייס, זכה להיות שופט בבית המשפט העליון האמריקאי, ולמרות תפקידו הרם, לא שכח את אחיו שמעבר לים ופעל למען הקמת בית לאומי לעם היהודי בא"י.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה [1914 – 1918], ארה"ב נשארה ניטרלית כשלוש שנים. נשיא ארה"ב, וודרו וילסון, העדיף לא להתערב במה שנעשה ב'עולם הישן'. אלא, שהאירועים סחפו אותו ואת ארה"ב לצאת ולהילחם לצד מדינות 'ההסכמה'. וילסון לא רצה להיכנס סתם כך למלחמה וחיפש יעד אידיאולוגי שידרבן את העם האמריקאי להיכנס למלחמה מתוך אחדות השורות. זו הסיבה שעוזריו ניסחו 14 נקודות כתנאי לכניסה למלחמה. בין הנקודות החשובות ניתן למצוא את פירוק האימפריות והקמת מדינות חדשות על בסיס 'הזכות להגדרה עצמית'. זכות זו קובעת כי לכל עם יש זכות להגדיר בעצמו ובאופן חופשי את עתידו ומעמדו: כיצד הוא רוצה לחיות, ולבחור את סוג הממשל והשלטון. אם לכל עם מגיעה הזכות הזו, הרי גם העם היהודי זכאי לקבלה. כך בדרך מתוחכמת פעל ברנדייס, שהיה אחד מיועציו הקרובים של וילסון, ליצור בסיס חוקי בינלאומי להצהרת בלפור.
ברנדייס כשופט שם דגש על הזכות לשוויון של כל אדם ואדם. לדעתו, זכות השוויון היא גם זכות לאומית. גם העם היהודי הנו עם שווה זכויות הראוי למדינה משלו. ברנדייס תיאם את עמדותיו עם ד"ר חיים ויצמן, שכתב לברנדייס: "אנחנו הציונים חשים צורך שהמשא ומתן שלנו עם בריטניה…יובא לכלל סיום על ידי השגת הצהרה מאת ממשלת בריטניה… כדי שנוכל לבוא אל בני העם היהודי ולומר להם שיש לנו לא רק תקוות גדולות, אלא הצהרה מחייבת ממעצמה המסוגלת ונכונה ללחום למען ענייננו."
הם חילקו ביניהם את הזירות. ויצמן וחבריו פעלו למען הצהרה בריטית, הצהרת בלפור, להקמת בית לאומי לעם היהודי בא"י.
ברנדייס וחבריו פעלו לגיבוי אמריקאי להצהרה זו. ואכן, הצהרת בלפור הוכרה בידי ועידת סן-רמו, ועידה של המחנה המנצח בסיום המלחמה [1919]. אח"כ הוכרה ההצהרה בידי מועצת 'חבר הלאומים' כבסיס חוקי לשלטון המנדט הבריטי בא"י [1922].
באזכרה לזכרו אמר דוד בן-גוריון בין היתר: "ברנדייס פנה לציונות כי ראה אותה כדרך יחידה של עשיית צדק לעם היהודי, כי כפי שהוא גרס את 'הבעיה היהודית' היא לא הייתה עניין של צדק ושוויון ליהודי כפרט גרידא, אלא של צדק ושוויון לעם היהודי בשלימותו. מאז הוא הפנה את שכלו וכושרו הגדולים אל בעיות ציוניות באותן החלטיות ומסירות כפי שעשה ביחס לבעיות החברתיות והמשפטיות של אמריקה".
התורה דורשת מהמנהיגים ומהשופטים לגלות אחריות ציבורית לכלל העם וברנדייס אכן פעל להשגת צדק ושוויון לעמו.
Yaakovspok1@gmail.com.
