קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)הפרשה מתארת לנו את מהלך העניינים המתרחש כאשר עם ישראל יוצא למלחמה. אנחנו כבר שנה נמצאים במלחמה ארוכה, מתישה וכואבת וניסיתי לחשוב מה ניתן ללמוד מהפרשה על היחס הנכון ליציאה לקרב. בשלב הראשון הכהן ניגש אל הלוחמים ומחזק אותם. הכהן למעשה מנכיח את הפחד שיש בכניסה למלחמה, נותן לו מקום אך גם מחזק אותם, מזכיר להם את צדקת הדרך ומגייס אותם להאמין שהקב"ה יוצא איתם לקרב.
מיד לאחר מכן, השוטרים תופסים פיקוד ומתחילים לפטור את אלו שאינם יכולים לצאת לקרב בלב שלם- הבונה בית, הנוטע כרם, המארס אישה. הם הגיעו עד לשטח הכינוס, שמעו את דברי החיזוק של הכהן וכעת הם לוקחים צעד אחורה ונשארים כתומכי לחימה. לפי הגמרא- "מספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים". בשלב השלישי השוטרים מוסיפים ופוטרים את אלו שבכל זאת נשאר בהם פחד- "הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב."
הרצף מעט מוזר, קודם הכהן מדרבן את כולם לצאת למלחמה ולאחר מכן מתחילים באופן שיטתי וסדור לפטור אנשים מהיציאה לקרב. איך מרגיש לוחם שאמנם שמע והתרגש מדברי הכהן אבל לאחר מכן רואה איך השורות מתחילות להתרוקן? בעיניי, המפתח להבנה הוא בהבדלים בין הכהן והשוטר.
הכהן אחראי לדבר על האידיאל, על המטרה, על החזון. אמנם הוא אינו מנותק ויש לו משמעותית טקטית למה שהחיילים הולכים לבצע עוד רגע. אבל הכהן הוא לא דמות פרקטית אלא רוחנית ואידאלית. השוטרים לעומת זאת אמורים לדאוג שבמי שבסופו של דבר נכנס פנימה באמת יכול להיות חלק מהקרב. הסיבה אינה התחשבות רגשית או רחמים אלא כדי לא להחליש את רוח הקרב. אם נכניס לקרב את האדם שארש אישה, ברגע האמת הוא יחשוש ולא יבצע את תפקידו ואם נכניס את האדם הירא, הוא ימס את הלב של חבריו ועלול לפגוע במאמץ המלחמתי.
כאשר יוצאים למלחמה או לפרויקט יש להיערך בשני הכובעים- הכהן והשוטר. ביד אחת להחדיר את רוח הקרב, את הדבקות במשימה, לתת הערכה וחיזוק וביד השנייה לחשוב גם פרקטית, מי לא יעזור למטרה וצריך לקבל תפקיד אחר. היחס בין תפקיד הכהן לתפקיד השוטר משתנה בין מערכה למערכה. יש מצבים שדומים למלחמת מצווה ואז כולם נרתמים למאמץ, גם חתן מחדרו וכלה מחופתה ויש מצבים הדומים למלחמת רשות ואז ניתן לסנן יותר מי נכנס ומי לא. ניתן ללמוד מכך על החשיבות של האיזון בהתאם למשימה וכמובן גם על תפקידה של ההקשבה למצבו הייחודי של כל אחד מאלו שנכנסים לקרב.
