רזניקוב אברהם (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)ברכת אשר יצר היא ברכה הנאמרת, אחרי עשיית צרכים. ברכה זו משולבת גם בברכות השחר. משמעות הברכה היא הודיה על שקיימת מערכת בגוף לסילוק הפסולת, ובאופן מילולי, הודיה על קיומם של פתחים באברי הגוף המהווים חללים אשר עשויים להוציא הפרשות אשר אינן טובות לגוף, ובה בעת הם אינם מאפשרים הוצאה של דברים החיוניים לגוף. שתי סוגיות תלמודיות מתייחסות לכך, במסכת ברכות הדיון הוא בהקשר הלכתי של ברכות השחר בשעה שהאדם עושה את צרכיו היומיים, בעוד שבמסכת נידה ההקשר הוא אגדי על יצירת הולד, ושם מופיעות המילים, "אפילו שעה אחת" (נידה ל' ע"ב).
יש שנתנו טעם לנוסח זה עפ"י אותה הגמרא, "כל זמן שתינוק במעי אמו טבורו פתוח ופיו סתום יצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אי אפשר לעמוד" (טור סי' ו'), כלומר, בשניות הראשונות שלאחר הלידה אכן שייך התיאור "נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת", אך יש החולקים, "וה"ר מאיר מרוטנבורק כתב שאין לומר אפילו שעה אחת שהרי סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות" (האבודרהם ובתשב"ץ קטן סי' רט"ז), כשאינו עושה צרכיו במשך "שעה אחת" לא נשקפת סכנת נפשות לחייו של האדם (שו"ת מהרש"ם ח"א, י"א ד"ה ומעתה).
לפי זה מובנת מחלוקת הפוסקים אם לומר "אפילו שעה אחת" בברכת 'אשר יצר'. לפי הנוסח בברכות אין לאומרה לאחר עשיית צרכים וכך פסק רמב"ם (תפילה פ"ז ה"ה), אך למאן דאמר שהברכה נאמרת גם בתפילת השחר בלי קשר לעשיית צרכיו או שכוונת הברכה מוסבת גם על עצם בריאת האדם, ראוי לומר "אפילו שעה אחת", "שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'…וצריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו (רשב"א שו"ת ח"א, קצ"א, וכך גם כתב אבודרהם).
ההלכה קובעת כי קיים איסור לברך או לעסוק בדברי קדושה בנכוחות הפרשות הגוף, מקור האסור בפסוק "כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחנך…והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כ"ג, ט"ו). בעקבות כך נפסקה ההלכה, "צואה עוברת…רבא אמר, אסור לקרות קריאת שמע.. 'והיה מחניך קדוש', אמר רחמנא וליכא…" (ברכות כ"ד ע"ב-כ"ה ע"א).
הלכות מרובות בעניין ההפרשות ודין מקום המטונף נלמדו מפסוק זה. צואה תלויה בעיקרה בריח רע ולכן "צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח" (או"ח, ע"ט, א'). או לכסותה כמצוות התורה "ויד תהיה לך…וכסית את צאתך". כשההפרשות מכוסות בשקית ואין הריח יוצא, מותר לחולה לעסוק בכל דבר שבקדושה "צואה…שלא במקומה לא נפיש זוהמא", (יומא כ"ט ע"ב ל' ע"א), וכך נפסקה ההלכה, (או"ח פ"ג, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ח, א' בסוף).
לימוד תורה במקומות מטונפים נאסר בגמרא מדין "בזיון מצוות" (ברכות כ"ד ע"ב), האיסור נאמר דווקא כשניתן לעקוף את המקום המטונף או להפסיק בלימודו, כשמסיבה בריאותית החולה נזקק לקטטר או ליציאת מעיים מלאכותית, לא שייך לאסור מדין בזיון.
בקטתר או באיליוסטומיה/קולוסטומיה (שקית הפרשה חיצונית), בהן ההפרשות מתרחשות באופן אקראי וללא שליטה, במצב זה אין לקבוע זמן פיזיולוגי של סוף עשיית הצרכים כמו אצל אדם בריא. לפיכך פסק הרב וולדינברג כי מתקיימת מצוות "והיה מחניך קדוש" ואין לפסול את תפילתו כתועבה "לא שנו אלא שאינו יכול לשהות בעצמו, אבל אם יכול לשהות בעצמו – תפילתו תפילה" (ברכות כ"ג ע"א).
למעשה כתבו הפוסקים שחולה כזה יכול לברך ברכת "אשר יצר" לאחר החלפת השקית המלאה, במידה וחש את יציאת ההפרשה לשקית יברך כשמרגיש את עשיית צרכיו לתוך השקית (שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סימן א').
