ספוקויני יעקבביום פטירתו כינס משה את כלל ישראל ופרט באוזניהם את הברית בין עם ישראל ובין הקב"ה. רש"י מסביר כי סמיכות עניין הברית לקללות באה כדי לפייס את העם ולומר להם, כי למרות שהכעיסו אותו, ה' לא ייטוש את עמו. יחד עם דברי הפיוס, הזכיר משה את התמיהה כיצד יתכן שבעם שראה כ"כ הרבה נסים עדיין יש "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ואפילו "הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנׇּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה" יבינו שמכות אלה הכה ה' בארץ, ולא שטבע הארץ גרם לכך. מהו הגורם לעיוורון הזה? מסביר רבי משה חפץ בספרו "מלאכת מחשבת": "כוונת המאמר כי אין בעל הנס מכיר בניסו ולא נביט גדולת האותות והמופתים אלא אחר נוסעם מעינינו". מיהו אותו נוכרי מארץ רחוקה? כל פעם מישהו אחר, שמשמש ככלי שבאמצעותו תתקיים בסופו של דבר ההבטחה "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכׇּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה".
הממלוכּים ששלטו בא"י [1260 – 1517] מילאו תפקיד כזה. הממלוכים הגיעו לאזורנו מהקווקז ובכמה קרבות חשובים סילקו מא"י שלטון עוין ליהודים. הממלוכים, עבדים שהתאסלמו, סילקו סופית את שלטון הצלבנים ובלמו את ניסיון הפלישה של המונגולים לא"י.
השינוי בגורל היהודים התבטא קודם כל בירושלים. הרמב"ן שהגיע לעיר בשנת 1267 תאר את מראה עיניו: "ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו, ירושלים יותר חרבה מן הכול וארץ יהודה יותר מן הגליל. ועם כל חורבנה היא טובה מאד, ויושביה קרוב לאלפיים. ונוצרים בתוכה כג' מאות פליטים מחרב השולטן. ואין ישראל בתוכה רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל ואליהם יאספו עד מנין מתפללים בביתם בשבתות."
הדעה הרווחת היא, כי הרמב"ן חידש את היישוב היהודי בעיר העתיקה ואף בנה ביכ"נ הקרוי היום על שמו. ביכ"נ זה נחרב בידי מוסלמים קנאים [1474] אך נבנה שוב עפ"י פקודתו של השליט הממלוכי קאיתביי. שליט זה התברר יותר ויותר כשליט סובלני בעל אוריינטציה של בנייה ושגשוג ובימיו נבנו מבנים רבים לטובת הציבור. ירושלים התברכה אף היא. אמנם קאיתביי דאג קודם כל לרווחת המוסלמים, אך גם היהודים נהנו ממדיניותו.
רבי יצחק לטיף עלה לירושלים [1485] מאנקונה והוא כתב באיגרת לבני משפחתו: "ירושלים הבנויה, עיר גדולה ומהוללה כמו פעמיים אנקונא… מעוטרת בפירות לא ראיתי כהנה לשבח… גם משבעת המינים שהשתבחה בהן מהודרת. בכל יום יריד בה בחמישה שרטיאות [רחובות] שבתוכה, לא יכם שרב ושמש מפני שבנויות למעלה בכיפה גדולה ומנהרות הרבה בכיפה יעבור מהן האור וחנויות מכאן ומכאן רצופים מעוטרים בברכת ה' בל יחסר בהם… בעברי באלה השרטיאות לא עצרתי כוח שלא יזלגו עיני דמעות פן יראו הערבים. שְׁלֵמִים הם איתנו לא יכו לעולם ולא יבזו על הרוב…
"באמונה, בשר בהמותינו הכשרות, חפצים בהם הערבים לקנות ובכל יום טבחי ישראל שוחטים ונמצא בשר שמן ובזול… תנחומים של הבל תנחמנו בראותנו שבח הארץ ויופייה, כי מה יתרון ליופי הדום-כיסא ואין רגלי מלך שוכנים בו, ומה הנאה בשולחן מעוטר ובנים מוגלים מעליו?… הנה נשארה בירושלים פליטה עם עני ודל חוסים בשם ה' ומתפללים תמיד כמו ק"ן ועוד בעלי בתים…"
כ-200 שנה לאחר הרמב"ן חיו בירושלים 150 משפחות יהודיות. עשר שנים אחריו כתב תלמידו של רבי עובדיה מברטנורא על כ-200 בעלי בתים "הם נשמרים מכל חטא ועוון וזהירים במצוות".
מאז ימי הממלוכים הלכה וגדלה הקהילה היהודית בירושלים עד שבשלהי המאה ה-19 הפכו היהודים לרוב. כך התקיימו הקביעוֹת שבפרשה, שליט נוכרי מארץ רחוקה גירש את הצוררים ותרם לתקומת ישראל.
Yaakovspok1@gmail.com
