הלוחמים השקופים: המסתערבים

בצל המבצעים הצבאיים והשגרה המתוחה פועלים במחשכים גיבורים שקופים. הם המסתערבים – לוחמי עילית המסתננים אל לב האוכלוסייה, מתחזים למקומיים ומבצעים פעולות נועזות. עבודתם, הכרוכה בסכנה תמידית, נשארת עלומה מעיני הציבור וגובה לא אחת מחירים נפשיים, הנלווים לחיים הכפולים, לבידוד החברתי ולחשיפה המתמדת למוות.

השבוע הזדמן לידי הספר "עמוק בעזה" שכתב תומר צבן. קראתי אותו בנשימה עצורה. הספר, שראה אור בשנת 2022 (בהוצאת כנרת, זמורה) והוקדש לראשוני המסתערבים, פותח צוהר נדיר, חשוף ואותנטי אל עולמם של לוחמי יחידת "שמשון" בתחילת האינתיפאדה הראשונה. צבן מספר בגילוי לב על הפעולות המסוכנות ועל החותם שהשאיר בו השירות.

באחד הקטעים העוצמתיים בספר הוא משחזר רגע של חרדה ודריכות שיא בתוך סמטאות עזה, כשהרכב שבו נסע הוקף בהמון מתפללים היוצאים מהמסגד:

"רמת הדריכות והלחץ ברכב עצומה. אני שומע את הלוחמים מאחור מבצעים דריכות שקטות של העוזי שלהם… כל הסיטואציה הזאת יכולה להפוך בתוך שנייה למרחץ דמים… אני בסך הכול בן עשרים, לוחם צעיר שנמצא כרגע בגוב האריות, ואני האדם היחיד שיכול להוציא אותנו מכאן."

צבן מציף את הפער הבלתי נתפס והכואב בין סכנת החיים בחזית לבין הבית והתמימות של המשפחה. בתיאור מעט סוריאליסטי אך חשוף הוא מספר על תגובת אמו, שמצאה בגדי זקנים בין חפציו:

"מה את עושה, אמא?" שאלתי. "תתלבש. עכשיו אנחנו נוסעים למשביר לקנות לך בגדים של אנשים נורמליים… והחולצה שלך כולה עם כתמים אדומים. מה זה, אכלת רימון והכתמת את כל החולצה?" – [אלה כתמי דם מהפעילות האחרונה, אני נזכר].

הספר מזקק את המניע הפנימי של הלוחמים, הרחק ממילים גבוהות:

"פעמים רבות אחר כך הבנתי שאת הלחימה הקשה, ואת ההסתכנות… אתה עושה לא למען ערכים נעלים ולא למען המדינה ולא למען מילים גדולות ומפוצצות כמו 'להציל את המולדת', אלא פשוט בשביל החברים שלך. אלה שיושבים כאן לפניך במכנסיים קצרים ונעלי פלדיום ומנקים בשקט ובריכוז את הנשק".

קריאת הדפים האלה כיום מזכירה לנו כי גם ברגעים אלו ממש פועלים לוחמים הנסתרים מעינינו להגנת המדינה והעם. אותם ראשוני המסתערבים סללו את הדרך לדורות של לוחמים גיבורים.

מתוך הערכה עמוקה לפועלם, נישא תפילה לשלומם של כל הלוחמים – שישלימו את משימותיהם על הצד הטוב ביותר, ויחזרו בשלום מכל משימה, בריאים בגופם ובנפשם.

לתגובות: naomieini1@gmail.com