אלמקייס עוזיאל (טוען רבני, מגשר ובורר על פי ההלכה)פרשת ניצבים-וילך נקראת תמיד בשבת האחרונה של השנה, רגע לפני ראש השנה, והיא נושאת בחובה את תמצית ימי הרחמים והסליחות.
בפתח הפרשה אנו מוצאים את הפסוק המכונן: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זְקֵנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (דברים כט, ט).
אור החיים הקדוש שואל: מדוע התורה מדגישה תחילה את המילה "כֻּלְּכֶם" כגוף אחד, ואז מיד מפרטת ומחלקת את העם למעמדות – מראשי השבטים ועד חוטב עציך ושואב מימיך? ומסביר יסוד עצום ליום הדין: המילה "הַיּוֹם" רומזת ליום הדין הגדול, הלוא הוא ראש השנה. כאשר בני ישראל עומדים לדין כפרטים בודדים, קשה להם לצאת זכאים, אך כאשר הם עומדים באחדות מוחלטת "כֻּלְּכֶם" כאיש אחד בלב אחד, הזכויות של האחד משלימות את החסר אצל האחר, הערבות ההדדית יוצרת קומה רוחנית שלמה ששום קטרוג אינו יכול לה.
ההכנה לראש השנה מגיעה לשיאה בפסוק הבא בפרשה: "וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ל, ו).
חכמי מרוקו לאורך הדורות ציינו כי ראשי התיבות של "וּמָל ה 'אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ" הן אותיות אלול.
הגאון רבי רפאל אנקאווא זצ"ל (ה"מלאך רפאל", מגדולי דייני מרוקו) מסביר כי בראש השנה הקדוש ברוך הוא אינו מבקש מהאדם שלמות, אפס-טעויות, אלא הוא מבקש את הלב "רחמנא ליבא בעי" (השם רוצה את הלב). המילה "וּמָל" פירושה להסיר את הקליפה והאטימות שכיסו את הלב במשך השנה. ברגע שהלב נפתח באהבה ובחרטה אמיתית, האדם הופך לבריה חדשה ביום הרת עולם.
במחוז תאפילאלת שבמרוקו חי יהודי פשוט, רועה צאן, שלא ידע קרוא וכתוב. הוא לא ידע להתפלל מתוך הסידור, ולא הכיר את כוונות התפילה הנשגבות של ראש השנה. אך לבו היה מלא באהבה עצומה לבורא עולם. בראש השנה, כשהגיע לבית הכנסת ושמע את קול השופר ואת הפיוט המרטיט "עוקד והנעקד והמזבח", התמלא לבו געגועים עזים, הוא הרגיש בושה גדולה שאינו יודע לומר מילה אחת מן התפילה.
כשהקהל עמד בתפילת עמידה בלחש, בעיצומו של יום הקדוש, נעמד הרועה בפינת בית הכנסת, הרים את עיניו לשמיים ואמר בדמעות:
"ריבונו של עולם! אתה יודע שאיני יודע להתפלל, אבל אתה רועה צאן, וגם אני רועה צאן, כשאני רוצה לקרוא לכבשים שלי, אני שורק להם בקול, ריבונו של עולם, אני הולך לשרוק לך את השריקה הכי יפה שלי, ומתוכה תבין כמה אני אוהב אותך ושואף אליך".
הרועה פלט שריקה עזה, חזקה וטהורה, שיצאה מעומק הלב והרעידה את כותלי בית הכנסת. מתפללים נבהלו ורצו לגעור בו על חילול קדושת המקום ביום הדין, אך רב הקהילה עצר בעדם בידו, ובמוצאי החג אמר הרב לבני הקהילה:
"דעו לכם, שראיתי כי כל התפילות שלנו היו מעוכבות למעלה בשמיים בשל קטרוגים קשים, אך השריקה התמימה של רועה הצאן הזה, שיצאה מלב שבור ונקי, בקעה את כל הרקיעים, פתחה את השערים, ובזכותו נתקבלו תפילותינו ברצון ונכתבנו כולנו לחיים טובים".
זהו הקישור המושלם בין הפרשה ליום הדין: "אתם ניצבים היום כולכם".
כאשר אנו מגיעים לראש השנה, הקדוש ברוך הוא אינו בוחן רק את מידת הלמדנות או הדקדוק החיצוני שלנו, הוא בוחן האם אנו עומדים יחד באחדות ("כולכם"), והאם אנו מביאים אליו לב פתוח ונקי ("ומל ה' א-לוהיך את לבבך"). אפילו "שריקה" קטנה – מעשה טוב אחד, כוונה פשוטה של הלב, או חיוך ומחילה לחבר – בכוחם לפתוח שערי שמיים.
שתהיה כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומבורכת לכל בית ישראל!
