ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)יש רגעים שבהם נדמה שהחברה הישראלית זקוקה יותר מכול למילה אחת: יחד.
לא משום שכולנו חושבים אותו דבר. לא משום שהוויכוחים בינינו נעלמו, ולא משום שהמחלוקות הפוליטיות, הביטחוניות והחברתיות נעשו פשוטות יותר. להפך. דווקא משום שהמחלוקות עמוקות כל כך, אנחנו נדרשים לזכור שיש דבר גדול יותר מן המחלוקת – הבית המשותף.
פרשת ניצבים פותחת בתמונה מרשימה:
"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם – ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, טפכם, נשיכם, הגר אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך".
כולם ניצבים יחד. לא רק המנהיגים ולא רק החזקים. כל שכבות העם. התורה כאילו אומרת: הברית אינה שייכת לקבוצה מסוימת. היא שייכת לכולנו. והמסר הזה אקטואלי במיוחד.
מדי כמה ימים קמה מפלגה חדשה. כל אחד בטוח שהאמת אצלו, שיש לו החידוש שאין לאחרים, ושהוא זה שיוכל לתקן את המציאות. אבל חברה שבה כל קבוצה משוכנעת שרק היא מחזיקה באמת, עלולה למצוא את עצמה עם הרבה מאוד "אמת" – ועם מעט מאוד יכולת לבנות יחד.
ההיסטוריה שלנו כבר לימדה אותנו עד כמה מסוכן הפילוג. סיפור האנייה אלטלנה נצרב בנשמת האומה ומזכיר כמה רחוק אפשר ללכת כאשר הצורך להכות במחנה הפוליטי הנגדי גובר על ההכרה בכך שמדובר באחים. הוא מסמל את המחיר הנורא של מלחמת אחים.
אין פירוש הדבר שעלינו לוותר על עקרונות. להפך. חברה בריאה זקוקה לאנשים בעלי עמדות, אמונות וערכים. אבל היא זקוקה גם ליכולת לומר: אני מאמין בכל לבי בצדקת דרכי – ועדיין אתה אחי.
כאן מתחברת פרשת ניצבים לרעיון עמוק נוסף: האחריות מתחילה באדם עצמו.
ר' ישראל סלנטר נהג לומר: "כשהייתי צעיר רציתי לשנות את העולם. ניסיתי, אבל העולם לא השתנה. ואז החלטתי לשנות את העיירה שלי, אבל העיירה לא השתנתה. ואז ניסיתי לשנות את המשפחה שלי, אבל גם היא לא השתנתה לטובה. בסוף הבנתי – קודם כל אני חייב לשנות את עצמי".
קל מאוד לזהות מה לא בסדר אצל האחר. קשה הרבה יותר לשאול: מה אני יכול לתקן אצלי?
אולי משום כך פרשת ניצבים אומרת: "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום… לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו." הדבר שאנו מבקשים לתקן אינו נמצא במקום רחוק. הוא קרוב. בפינו, בלבנו ובמעשינו.
הבית המשותף נבנה דווקא מן המעשים הקטנים.
זו אולי אחת האחריות הגדולות שהוטלו על האדם: לא רק לקבל עולם, אלא ליצור עולם.
איזה עולם אנחנו יוצרים כאשר ילדים שומעים מבוגרים מדברים בזלזול על מי שחושב אחרת?
איזה עולם אנחנו יוצרים כאשר כל ויכוח הופך למלחמה? ואיזה עולם אנחנו יוצרים כאשר אנו מלמדים את ילדינו להקשיב, לשאול שאלות, לכבד אדם גם כאשר איננו מסכימים איתו?
הפיזיקאי איזידור רבי סיפר שאמו הפכה אותו למדען בלי שידעה זאת. כשילדים אחרים חזרו מבית הספר ושמעו: "מה למדת היום?", אמו שאלה אותו: "איזי, שאלת היום שאלה טובה?"
אולי זו שאלה שכדאי לשאול גם את עצמנו.
לא רק: האם ניצחתי בוויכוח? האם הצלחתי לשכנע?
אלא: האם שאלתי שאלה טובה? האם הקשבתי? האם ניסיתי להבין? האם תרמתי משהו לבניית הבית המשותף?
פרשת וילך מוסיפה נדבך נוסף: האחריות לדור הבא. משה נפרד מן העם, אבל התורה אינה מסתיימת בפרידתו. היא ממשיכה לעבור מדור לדור.
לכן אין זה מפתיע שבמדגם ציבורי שבו נשאלו ישראלים מה חשוב לחזק בתוכניות הלימודים, הגיעו למקומות הראשונים "כלכלה שימושית וכישורי חיים", "מחשבים וסייבר", ו"זהות ומורשת יהודית ישראלית". כי בסופו של דבר, חברה אינה מתקיימת רק בזכות מערכות. היא מתקיימת בזכות בני אדם.
והחיים, גם בתקופות הקשות ביותר, דורשים מאיתנו לא להיכנע לייאוש. רוברטו בניני קרא לסרטו על השואה "החיים היפים". לא מפני שהחיים היו יפים, אלא מפני שהכותרת ביטאה אמונה בכוחה של הרוח האנושית לחגוג את החיים גם בעיצומם של ייסורים.
גם כאן יש בחירה. אפשר לראות רק את השברים, את הפילוג, את האיומים ואת חוסר ההסכמה. ואפשר לשאול מה אנחנו יכולים לבנות מתוך המציאות הזאת.
משה אומר לנו: "אתם ניצבים היום כולכם."
לא כולנו אותו דבר. לא כולנו מסכימים. לא כולנו רואים את המציאות באותה דרך.
אבל כולנו ניצבים באותו בית.
והשאלה של פרשות ניצבים–וילך אינה רק איזה עולם קיבלנו. היא שואלת אותנו איזה עולם נשאיר אחרינו.
הבית הזה אינו מובן מאליו.
