פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)לא פשוט להיות יהודי פשוט. כך נהג הרב יהודה עמיטל לומר לתלמידיו. הרב עמיטל לא אהב מסכות וגינונים. הוא תיעב כבוד מזויף, וסלד מתחכום ופלפול שעולים על גדותיהם. הוא התנגד למי שהפגין צדיקות יתירה וביקש תמימות ואמת. וטהר ליבנו לעבדך באמת.
אוי, כמה לא פשוט להיות היום פשוט.
אנו עומדים בפני הימים הנוראים. את התפילות יובילו בעלי תפילה מומחים. במקומות מסוימים יזמינו חזנים, שיסלסלו בקולם הנאה ויפגינו את כישוריהם הווקליים. יש מהם שעושים מלאכתם נאמנה. שליבם נשבר ונדכה, והם מצליחים לעורר את לב המתפללים. אבל יש גם מקרים ומקומות, שמרוב קולות וצלילים, התפילה מאבדת את משמעותה, ויש תחושה כאילו הוזמנו יחד עם אלוקים למופע מהוקצע. והיכן הפשיטות? בעלי תפילות אנו מבקשים, לא כוכבי זמר.
בעדות המזרח ימכרו לאורך התפילות את ברכת השנה, פתיחות הארון, עליות ושאר כיבודים. במקומות רבים יגלגלו סכומי כסף שלא היו מביישים עסקי יוקרה. בעלי הממון יפריחו באוויר מספרים גבוהים ויתחרו ביניהם כדי לזכות בכיבוד הנכסף. אכן, הכסף כולו הולך לבית הכנסת ולאחזקתו. שלא כאשכנזים, שם לא נוהגים לגבות דמי חבר. עיקר המימון מגיע מהמכירות והתרומות, ששיאן מגיע בימים הנוראים.
אך במה שונה באמת ברכת השנה משאר ברכות השנה? ובמה שונה פתיחת הארון ב'כל נדרי' מפתיחת הארון בשבת בראשית? אינני רוצה להוריד ממימון בתי הכנסת, אבל מה לעסקי המכירה האלה, שמתנהלים בתחרותיות ובצעקות מהיציע, עם "בבית א-לוהים נהלך ברגש"? האם בשביל זה יצא המלך לשדה?
מי שרוצה לתרום לבית הכנסת, שיעשה זאת בשקט ובצנעה. לכיבודים המרכזיים ראויים האנשים הפשוטים, עמלי היום, שמחזיקים את בית הכנסת ובתי המדרש בתפילה ובלימוד ובשקט. הם שצריכים לברך ולהתברך, לפתוח את הארון ולעלות לתורה; לא אלה שבאים לבקר כמה פעמים בשנה.
בסוכות נצא לסוכה וניטול ארבעת המינים. כל כך אירוני שהסוכה, שאמורה להיעשות מהחומרים הזולים ביותר ("בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר", בבלי סוכה יב ע"א), שסוגיות בתלמוד מדברות על מחיצות שלה שנעשות אפילו מבעלי חיים, הפכה היו למוצר צריכה יוקרתי. חומרות שונות אחראיות לכך וגם ההתרחקות שלנו מהטבע. מבית טבע ארעי הפכה הסוכה לבית מהונדס שאינו שווה לכל כיס.
וארבעת המינים? מפרי אחד וכמה ענפים, הפכה המצווה למפגן של הידורים על גבי הידורים. חכמים קבעו שאין להדר יותר משליש במצווה, אבל היום יש לנו כשר ומהודר, ומהודר א' ומהודר ב', וזכוכית מגדלת ועוד כל מיני השגחות וחומרות חסרות טעם. תעשיית האתרוג המושלם והלולב הגבוה מגלגלת מיליוני שקלים. אבל אלוקים בסך הכל ביקש שניטול בידינו את מה שמצוי בפרדסים ובשדות. הוא נתן לנו כללים יחסית פשוטים כדי שלא ניקח דברים פגומים, אבל היום הכל הפך לשוק יוקרתי. האם זהו הרעיון של חג הסוכות? האם בכך אנו נזכרים במדבר או בארמונות יוקרה?
אני יודע למה כל הדברים הללו קרו. אלו ימים טעונים. עמך ישראל פוקד את בתי הכנסת. הכל גדוש ומלא ואינטנסיבי. וכשכך הוא המצב, מתפתחת תרבות של שואו, של יוקרה ושל תחרות.
כנגד זה באות שתי תקיעות של השופר. "יום תרועה יהיה לכם", קבע הפסוק. תרועה זו חגיגה. או אזהרה. או יללה. בין כה ובין כה, ברור שזהו קול מעורר. נחלקו חכמים אם מדובר בשברים או בתרועה ולהלכה אנו עושים את שני הקולות. אבל מה שתמיד משך את תשומת לבי הם לא הקולות הללו אלא שני הקולות הנוספים להם, מלפנים ומאחור, "פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה" – תקיעה שברים תקיעה. תקיעה תרועה תקיעה. אין לתקיעות הללו מקור מפורש בכתובים אלא רק רמז. זוהי מסורת קדומה, המיוחסת למשה מסיני.
מאיפה באו הקולות הללו? ומי צריך אותם בכלל?
אבל כנראה שרמז יש בהם. פשוטה לפניה – כדי לומר לנו תבואו אל התרועה באופן פשוט. כן, בימים הנוראים יש הרבה תחכום. צריך להיות בעל תפילה. צריך להשמיע קולות מיוחדים. יש צום. יש יציאה מהבית. אבל תבואו לזה בפשטות. אל תעטו עצמכם בקישוטים ומניירות. דברו פשוט. דברו מהלב. היו ישרי לב.
ופשוטה לאחריה – להיות יהודי פשוט זה לא רק תנאי מקדים אלא גם מטרה נעלה. את כל המסע אנו עוברים כדי לפתוח לבבות, ולעבדך באמת. ככה פשוט. בלי תארים. בלי כיבודים מיותרים. ללא מגבעות וחליפות יוקרה. פשוט יהודי פשוט.
כמה לא פשוט היום להיות יהודי פשוט.
