בבוקר ראש השנה, כשהתוקע מרים את השופר אל שפתיו ובית הכנסת נדם, רוב המתפללים חווים רגע אחד: קול. צליל התקיעה, השברים והתרועה, שנחשב לב ליבה של המצווה. אבל מה קורה כשהאוזן עצמה אינה שותפה לרגע הזה? עבור אלפי חירשים וכבדי שמיעה בישראל, ראש השנה מזמן שאלה שאינה תיאורטית כלל: איך חווים מצווה שכל מהותה היא שמיעה, כשאת השמיעה עצמה אי אפשר לקחת כמובנת מאליה? שבתון פנה לשלוש נשים וגבר חירשים, לפרופסור לבינה מלאכותית שחוקר איך טכנולוגיה יכולה לגשר על הפער, ולרב שמסביר מה אומרים גדולי הפוסקים על שתלים ומכשירי שמיעה – כדי להבין איך נראית תקיעת שופר כשהיא לא מתחילה, בהכרח, באוזן.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בישראל חיים כ-700 אלף חירשים וכבדי שמיעה, ולפי הערכות כ-20 אלף מתוכם דוברי שפת הסימנים כשפת אם. מרשם משרד הרווחה לאנשים עם מוגבלות מצייר תמונה שמרנית הרבה יותר: כ-45 אלף איש עם לקות שמיעה רשומה בלבד – פער שממחיש כמה קשה למפות את הקהילה במדויק. מעבר למספרים, סקר של הלמ"ס מצא שהמחיר הרגשי של אי-הנגישות ממשי: 13% מבעלי לקות שמיעה חשים בדידות לעיתים קרובות, לעומת 4% בכלל האוכלוסייה, ו-82% מדווחים על שביעות רצון גבוהה מהחיים, לעומת 90% בקרב מי שאינם מתמודדים עם לקות שמיעה. גם הפער הקטן הזה, לדברי החוקרים, נובע במידה רבה מהנגישות החסרה – בדיוק הנקודה שחוזרת אצל כל מי שראיינו לכתבה זו.

הנגשה היא לא רק טכנית, היא יחס אישי

רינת חיה מלכה, בת 38 מקריית גת, זוכרת את עצמה כילדה עומדת בבית הכנסת לצד סבתה, עוקבת אחרי האצבע שמצביעה על המילים בסידור ומחקה מתי לעמוד ומתי להשתחוות. "הייתי מחקה את התנועות שלהן," היא מספרת. כשסבתה נפטרה ובני המשפחה שליוו אותה בתפילה התחתנו ועברו הלאה, רינת פשוט הפסיקה להגיע – לא מתוך מרד, אלא מתוך תחושה שבלי מישהו שמלווה אותה צעד־צעד, אין לה באמת מה לחפש שם. "לרוב חירשים מוותרים מראש, למרות שהם מאוד רוצים להשתתף," היא אומרת. רינת, שעובדת כאחראית ערוצי הפצה בבית ההשקעות אלטשולר שחם, מדגישה שהחירשות אינה מה שמגדיר אותה: "יש לי המון מה להעניק ולתרום, הרבה מעבר למגבלה הפיזית הזו." את ראש השנה היא מתארת כזמן של התחלה חדשה וחשבון נפש, "זמן של דין", כפי שספגה בבית הדתי שבו גדלה – עם ארוחה משפחתית מסורתית שהמרק והברכות שבה תופסים מקום של כבוד.

אצל רינת בבית, האב הוא חזן, רב ותוקע שופר בבית הכנסת שלו, וכשהוא חוזר הביתה הוא תוקע שוב עבור המשפחה. את הרגע הזה היא לא מפספסת: היא נוגעת בשופר בזמן התקיעה, מרגישה את הוויברציה עוברת בין אצבעותיה. בבית הכנסת עצמו, כשאין לה גישה ישירה לשופר, המשפחה דואגת לסמן לה שהתקיעות מתחילות – וברגע הזה היא מתחילה להתפלל ולבקש בקשות, "מתוך אמונה שיש בזה סגולה גדולה." זו לא הנגשה מאורגנת, אלא סדר משפחתי שנוצר באופן טבעי – וזה בדיוק מה שהיא מבקשת שיקרה גם בבתי כנסת אחרים: לא תוכנית רשמית, אלא תשומת לב. "אם אתם רואים אדם חירש בבית הכנסת, אל תהססו לשבת לידו, הראו לו באיזה דף אתם נמצאים בתפילה כדי שיוכל לעקוב בקצב שלכם. הציעו לו לגעת בשופר כדי להרגיש את הרטט." לדבריה, הכנסת מתורגמן לשפת סימנים לבית הכנסת "תהיה מבחינתי הגשמת חלום" – לא כי שפת הסימנים נדרשת מדין, אלא כי בלעדיה חלק גדול מהתוכן הרוחני של היום פשוט הולך לאיבוד.

כדוגמה לכך שהמצב כן יכול להשתנות, רינת מזכירה את הרב יהושע סודקוף – הרב המוסמך החירש היחיד בישראל, ואחד מתוך ארבעה רבנים חירשים בלבד בעולם כולו. סודקוף, שהוא עצמו חירש מלידה, הקים יחד עם אשתו את עמותת "חושים", בית חב"ד ייחודי לקהילת החירשים וכבדי השמיעה – הראשון והיחיד מסוגו. הבית מפעיל שבתות וחגים מונגשים, אתר עם תכני תורה בשפת הסימנים ומענה לילדים חירשים, וסודקוף עצמו הוביל בשנים האחרונות פרויקט ראשון מסוגו בעולם: תרגום התנ"ך כולו לשפת הסימנים הישראלית. "זו קרן אור של ממש," אומרת רינת על הפעילות הזו, ומקווה שהמודעות תגדל גם כלפי נשים וילדות. המסר שלה, בסופו של דבר, פשוט: "לא להתייאש. צריך להתאמץ, להסביר לסביבה מה אנחנו צריכים, ולזכור שחוסר מודעות הוא המחסום הגדול ביותר." ואם היא כבר מבקשת דבר אחד קטן מהקוראים – זה שכולם ידעו קצת שפת סימנים בסיסית.

לא כל חוויה רוחנית חייבת לעבור דרך השמיעה

תהילה שלומוביץ, בת 34 מבני ברק, קונדיטורית במקצועה ואם לארבעה ילדים השוהים במסגרת אומנה, זוכרת חוויה דומה לזו של רינת, מזווית הפוכה: "הייתי מסתכלת סביבי ורואה את כולם מתרגשים כשהשופר נשמע… הרגשתי שאני מפספסת משהו שכולם זוכים לחוות ורק אני לא." היא חירשת מלידה ומושתלת שתל קוכליארי – מכשיר שמעניק לה גישה חלקית לצלילים, אך לא הופך אותה, לדבריה, לאדם שומע. "חשוב לי שאנשים יבינו שהחירשות היא חלק ממני, היא לא מגדירה אותי," היא אומרת. עם השנים השתנה אצלה בעיקר משהו בהבנה הפנימית, לא בתחושה הפיזית עצמה. "לא כל חוויה רוחנית חייבת לעבור דרך השמיעה," היא אומרת היום.

בעוד רינת מתחברת לתקיעה דרך מגע, תהילה חווה אותה בעיקר דרך האווירה שממלאת את החלל: "הדממה שלפני התקיעה, ההתרגשות על פני המתפללים, הריכוז שממלא את בית הכנסת," ולעיתים גם רטט פיזי. "מבחינתי, השופר הוא קריאה פנימית להתעורר, לחשוב, להשתנות ולהתקרב לבורא. את הקריאה הזו אפשר לשמוע גם עם הלב." תהילה מתעקשת שהבדל בחוויה אינו נחיתות: "יש אנשים שחושבים שאם אנחנו לא שומעים את הצליל, אנחנו לא יכולים להתרגש ממנו. בפועל, לפעמים דווקא בגלל שאנחנו לא שומעים את הצליל, אנחנו מתעמקים יותר במשמעות שלו."

הבקשה שלה מהסביבה השומעת פשוטה יחסית ליישום: שהדובר בבית הכנסת יעמוד מול הקהל כדי לאפשר קריאת שפתיים, שיהיו תקצירים כתובים של חלקי התפילה, ושאנשים לא יפחדו לשאול איך אפשר לעזור. היא נזכרת באנשים שפשוט דאגו להסתכל עליה כשדיברו ולוודא שהיא מבינה – "לא צריך לעשות דברים גדולים כדי להנגיש, לפעמים מספיק מבט, סבלנות ורצון אמיתי לשתף. התחושה שמישהו רואה אותך ושחשוב לו שגם אתה תהיה חלק, שווה הכול." "הנגשה מתחילה ביחס," היא מסכמת, ומזכירה רגע שנחרט אצלה: לעמוד בתוך קהל שלם שממתין בשקט לתקיעה, ולהרגיש שייכת לרגע גדול ממנה – גם בלי לשמוע את הקול עצמו. כאם לארבעה, היא רואה בזה גם שליחות כלפי הדור הבא: להראות שאפשר לחיות חיים מלאים ועצמאיים, ושהחירשות, כמו שהיא אומרת שוב ושוב, לעולם לא צריכה להיות המילה האחרונה.

למדתי להתחבר למצווה בדרך שלי

מיכה קויטני, בן 44 מפתח תקווה, מכיר את הבקשה של רינת ותהילה למתורגמן ולתשומת לב, אך מגיע אליה מכיוון הפוך: לא כמי שמחכה שיבנו לו הנגשה, אלא כמי שבנה לעצמו אחת בכוחות עצמו, שנים לפני שהיה מי שיחשוב לבקש זאת עבורו. הוא יוצר תוכן קולינרי ברשתות החברתיות ומעביר סדנאות אפייה, הרצאות והדרכות בתחום הנגישות והתקשורת עם חירשים וכבדי שמיעה. "המטרה שלי היא להנגיש את עולם הבישול והאפייה לכולם, ובמקביל להגביר את המודעות לצרכים של אנשים חירשים, כבדי שמיעה ואנשים עם מוגבלויות," הוא אומר. גדל בבית חרדי שבו תקיעת השופר עמדה במרכז – "ההורים שלי ביקשו ממני להקפיד להיות נוכח בכל מאה התקיעות בכל אחד מימי החג," הוא נזכר – ובמשך שנים הרכיב מכשיר שמיעה בעיקר כדי לנסות לתפוס משהו מהקול. "השמיעה דרך המכשיר אינה טבעית עבורי, ולעיתים היא אפילו מקשה עליי," הוא מדגיש. לא תמיד הרכיב אותו: לפעמים כי לא היו סוללות, לפעמים כי לא הרגיש בנוח, ואפילו בשבתות רגילות היה מסיר אותו לפני השינה – מה שגרם לו מיד לצפצף ולהפריע לשאר בני המשפחה, כך שגם ההחלטה מתי להרכיב אותו לא הייתה תמיד בשליטתו.

מה שכן היה שם בעקביות, בשונה מהמכשיר, זו מערכת חלופית שבנה לעצמו מגיל צעיר, בדיוק מהסוג שרינת ותהילה מבקשות כיום מהסביבה: אביו עמד לצידו עם המחזור, מצביע בכל פעם על סוג התקיעה שעומדת להישמע – תקיעה, שברים, תרועה – ובמקביל מיכה עקב אחרי תנועות השפתיים והגוף של בעל התוקע ואחרי האופן שבו הוא מזיז את השופר. כך, בהדרגה, למד לזהות סוגי תקיעות דרך הראייה בלבד – בעצם אותה קריאת שפתיים שתהילה מבקשת שתהיה מותאמת ורשמית, רק שאצלו זו הייתה שיטה פרטית שפיתח לבד. בהמשך אף קנה שופר משלו, ששמור עד היום בבית הוריו, והתאמן בעצמו בנשיפה וברטט, בדומה לאופן שבו רינת מתחברת למגע בשופר. "גם בימים שלא שמעתי את קול השופר, לא הרגשתי שאני מחוץ לחוויה," הוא אומר, ומציע השוואה מהעולם שהוא מכיר כיוצר תוכן: כמו חירש שמגיע להופעה ומרגיש את המוזיקה דרך עוצמת הסאונד והקצב גם בלי לשמוע כל צליל, כך גם הוא חווה את התקיעות – "התחושה הפיזית, יחד עם הידיעה על משמעות המצווה, אפשרו לי להתחבר לרגע באופן עמוק ומשמעותי." המסר שלו שונה במהותו משל רינת ותהילה: לא לחכות שמישהו יבנה לך את הדרך, אלא לצאת וליצור אותה בעצמך – בדיוק כפי שעשה עם השופר שקנה ועם הקריירה שבנה. הנוכחות שלו כיוצר תוכן מוכר, הוא מוסיף, היא בעצמה סוג של הנגשה: להראות שאדם חירש יכול להוביל ולא רק להסתגל.

לא רק התקדמות טכנולוגית, אלא שינוי עמוק

הבקשות של רינת, תהילה ומיכה – נגיעה בשופר, קריאת שפתיים, תרגום כתוב – הן פתרונות אנושיים ופשוטים יחסית, שרובם כבר קיימים היום בזעיר אנפין. פרופ' נדב כהן, בן 42 מיבנה, פרופסור למדעי המחשב ובינה מלאכותית באוניברסיטת תל אביב ומדען ראשי בחברת Imubit, חושב על הנגשה בקנה מידה גדול הרבה יותר. הוא עוסק בתחום שהוא מכנה Physical AI – בינה מלאכותית שיוצאת מהמסך אל העולם הפיזי – ומדמיין מצב שבו החוויה של תקיעת השופר, עם הקצב, העוצמה, תגובת הקהל והמשמעות של הרגע, מתורגמת לרטט ולהמחשה חזותית: "לא רק מערכת שמעבירה מידע, אלא מערכת שמאפשרת להשתתף בחוויה."

חלק מהטכנולוגיה, לדבריו, כבר קיימת: מערכות שמזהות דיבור ומייצרות כתוביות בזמן אמת, מכשירי שמיעה חכמים, אפליקציות שמתריעות על אירועים קוליים. השלב הבא, הוא מעריך, יהיה מערכות שמבינות הקשר – שיודעות להבדיל בין חלקי תפילה שונים ולזהות שהחלה תקיעת השופר, ולהעביר את המידע הזה "באופן אינטואיטיבי וחוויתי". האתגר המרכזי, הוא מודה, אינו רק הנדסי: "אחד האתגרים המרכזיים הוא להבין את המשתמשים בתוך חוויה שהיא מאוד אישית ורגשית. אנשים אינם קבוצה אחידה, ולכל אחת ואחד יש צרכים שונים… הטכנולוגיה צריכה להיות כמעט בלתי מורגשת, כדי שלא תסיח את הדעת, לא עבור המשתמש ולא עבור שאר המתפללים." בעיניו, הפוטנציאל חורג מבית הכנסת: "עד היום השתמשנו בבינה מלאכותית בעיקר כדי לעבד מידע דיגיטלי. בשלב הבא היא תתחיל להבין מה קורה בסביבה הפיזית, וזה יאפשר להנגיש חוויות חדשות לכל בן אדם, ועל אחת כמה וכמה לאנשים עם מוגבלויות."

כהן, שתחום העיסוק שלו הוא פיתוח אלגוריתמים שמנסים לגרום למחשב להבין את העולם כפי שבני אדם מבינים אותו, רואה בפיתוח מערכת שמבינה חוויה אישית ורגשית כמו תפילה משותפת אתגר מרתק בפני עצמו – כזה שיכול להקנות למחשבים ולרובוטים הבנה טובה יותר של המין האנושי שהם אמורים לשרת. לקראת השנה החדשה, המסר שלו לקוראי שבתון חורג מהנושא הטכני: "אנו עומדים בפתחה של מהפכת ה־Physical AI, שבה הבינה המלאכותית תצא מהמסכים אל העולם הפיזי שסביבנו. זו אינה רק התקדמות טכנולוגית, אלא שינוי עמוק באופן שבו אנו פועלים. חשוב מאוד להישאר מעודכנים, לא רק כדי לדעת איך לאמץ את הכלים החדשים שיופיעו, אלא בעיקר כדי להשפיע ולהיות שותפים בעיצוב האופן שבו הם יוטמעו – כך שנוכל לוודא שהטכנולוגיה תשרת את הערכים החשובים לנו, ותהפוך את העולם למקום נגיש, אנושי וטוב יותר עבור כולם."

לא ההלכה היא זאת שמשתנה, אלא המציאות היא זאת שמשתכללת

אם נדב כהן מדבר על עתיד שבו טכנולוגיה תתרגם את החוויה, הרב גלעד לואיס, מלמד באולפנת גבעת שמואל ובמדרשות ומכינות, עוסק בשאלה שכבר קיימת היום: כשהתחליף הטכנולוגי – שתל קוכליארי, שבו מושתלת תהילה – כבר כאן, איך ההלכה מתייחסת אליו. שתל קוכליארי, או בשמו העממי "שתל שבלול", הוא התקן אלקטרוני המושתל באדם חירש או כבד שמיעה: בניגוד למכשיר שמיעה רגיל כמו זה של מיכה, שפשוט מגביר את הקול החיצוני, השתל הקוכליארי קולט צלילים באמצעות מקלט חיצוני וממיר אותם לגירוי חשמלי שמעביר אותם ישירות למוח כתחליף לאוזן הפגועה. ההבדל הזה הוא בדיוק מה שמעמיד את השאלה ההלכתית – האם מדובר בשמיעה "טבעית", במובן שדורשת ההלכה, או בתהליך מלאכותי שמייצר תוצאה דומה בדרך אחרת לגמרי.

הרב לואיס פותח בהשוואה רחבה יותר: העולם המודרני מאפשר לעקוף מסלולים ביולוגיים ולאפשר לאדם לתפקד – בין אם מדובר בקבלת נוזלים דרך הווריד בצום או בלב מלאכותי. השאלה החוזרת בכל המקרים האלה זהה: האם התחליף המלאכותי "נחשב" כמו התפקוד הטבעי שהוא מחליף? לגבי שתל קוכליארי, השאלה המרכזית היא האם בעל השתל יוצא ידי חובת תקיעת שופר, מצווה מדאורייתא – ובה חלוקים הפוסקים לשני מחנות. המחנה המחמיר, ובו הרב שלמה זלמן אוירבך והרב משה פיינשטיין, סובר ששמיעה באמצעות שתל היא "שמיעה מחודשת" שאינה נחשבת שמיעה לעניין ההלכה, מהטעם שבענייני תורה דנים לפי חוויה אנושית טבעית ולא לפי מכשור. מולו, המחנה המקל – הרב עובדיה יוסף והרב אליעזר ולדנברג – סובר שלקוי שמיעה השומע באמצעות מכשיר יוצא ידי חובה גם במצוות שתלויות בשמיעה. הרב מרדכי הלפרין, שנמנה עם המחנה המקל, מסביר את ההיגיון באנלוגיה: מי שמושתל בו לב מלאכותי אינו נחשב "מת" לפי ההלכה אף שהלב פועל אחרת מלב ביולוגי – ובאותו אופן, תחליף שמשיג את תוצאת השמיעה נחשב כשמיעה. הרב יעקב אריאל, מהצד השני, מציע פשרה לפי רמת המצווה: בקריאת מגילה, שהיא מדרבנן, יש לנטות להקל; אך בתקיעת שופר, שהיא מדאורייתא, הוא סבור שאין לצאת ידי חובה – אלא אם כן בעקבות השתל האדם שומע ומדבר כאדם רגיל.

הרב לואיס מדגיש נקודה שהוא רואה כמפתח להבנת הדינמיקה כולה: "לא ההלכה היא זאת שמשתנה, אלא המציאות היא זאת שמשתכללת." לדבריו, ההלכה בנושא חירשים אכן השתנתה בעשורים האחרונים – לא כי העקרונות ההלכתיים זזו, אלא כי המציאות עצמה השתנתה: היום אנשים עם שתלים מתפקדים חברתית, מתגייסים לצבא, עובדים, מגדלים משפחות – בדיוק כמו רינת, תהילה ומיכה. הוא גם מתקן תפיסה מקובלת בטעות: השאלה אם חירש שתוקע בשופר יכול להוציא אחרים ידי חובה בעוד שהוא עצמו פטור ממצוות שמיעה – "אני לא בטוח שזה נכון," הוא אומר. ויש לו גם מסר חברתי שמהדהד את מה שרינת ותהילה כבר אמרו: יש נטייה מוטעית לדבר עם כבדי שמיעה כאילו הם ילדים קטנים, "צריך עזרה בשמיעה, אין לו שום בעיה בהבנה" – וזו טעות שהחברה, ולא ההלכה, צריכה לתקן. את הסיכום שלו הוא מבסס על משנה במסכת עדויות: ייתכן שדעת יחיד של דור קודם תהפוך לפסיקה מקובלת בדור אחר, ואחריות ההכרעה הזו מוטלת על גדולי ההלכה.

איך הציבור השומע רואה את קהילת החירשים

הציבור השומע בישראל כמעט אינו נחשף לחירשים כפי שהם – גם על המסך: השחקנית החירשת אסי יוחנני מתחה ביקורת על סרטים ישראליים בשל שפת סימנים לא אמינה והיעדר קשר עין, סימן לכך שהיוצרים כמעט לא הכירו את הקהילה שעליה כתבו. מהצד המחקרי, פרופ' טובה מוסט מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, יחד עם ד"ר אמציה וייזל, בדקו במחקרים חוזרים ונשנים לאורך שני העשורים האחרונים כיצד תלמידים חירשים וכבדי שמיעה משתלבים חברתית בכיתות רגילות – תוך שימוש בשאלוני דיווח עצמי ובמדדים סוציומטריים שבהם התלמידים מדרגים את הקבלה החברתית של חבריהם לכיתה. הממצא שחוזר על עצמו: תלמידים אלו נתפסים כפחות מקובלים חברתית, מדווחים על תחושת בדידות גבוהה יותר מעמיתיהם השומעים, ולעיתים אף נדחקים לשולי הכיתה למרות נוכחותם הפיזית בתוכה. המסקנה של מוסט וייזל: שילוב פיזי במסגרת אינו מבטיח הכלה חברתית אמיתית – וזה בדיוק מה שרינת ותהילה כבר תיארו קודם במילים שלהן, לא כמחקר אלא כזיכרון: רינת שהפסיקה לבוא לבית הכנסת כי איש לא המשיך ללוות אותה אחרי שסבתה נפטרה, ותהילה שעמדה מהצד ו"הרגישה שהיא מפספסת משהו שכולם זוכים לחוות ורק היא לא". בדיוק מה שהרב לואיס מצביע עליו: הבעיה אינה קוגניטיבית אלא חברתית.

לא פתרון קסם אחד, אלא תשומת לב

בין ההנגשה האינטימית שמבקשות רינת ותהילה, הלמידה החזותית שפיתח מיכה, החזון הטכנולוגי של נדב כהן ומסגרת ההלכה שמציג הרב גלעד לואיס, מצטיירת תמונה אחת: החוויה של תקיעת שופר אינה חייבת לעבור אך ורק דרך תדרי קול. היא יכולה לעבור דרך אצבע שנוגעת בשופר, דרך תנועת שפתיים שנקראת מקרוב, דרך רטט שמורגש בגוף, דרך אלגוריתם שעדיין בפיתוח, ודרך פסיקה הלכתית שמתחדשת יחד עם המציאות המשתכללת סביבה. אף אחד מהמרואיינים לא ביקש "פתרון קסם" אחד שיפתור הכול – כל אחד מהם, בדרכו, כבר בונה או מבקש פתרון קטן ומדויק. המכנה המשותף שחוזר בדברי כולם אינו טכני אלא אנושי: תשומת לב – בדיוק המילה שתהילה חוזרת אליה שוב ושוב. בשנה החדשה, זו אולי הנגישות הראשונה שצריך לתרגל: לא מכשיר, לא אפליקציה, אלא פשוט לשים לב למי