נהוראי מאיר (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)לכל חג מצוות רבות ומגוונות, אך דווקא לזה הפותח את השנה – ראש השנה – ישנה מצווה מרכזית אחת: תקיעת שופר. רוב הראשונים, ובכללם הרמב"ם, סבורים שעיקר המצווה היא שמיעת קול השופר, וכך מנוסחים הדברים ברמב"ם: "והמצוה היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי" (מצוות עשה קע). שיטתו של הרמב"ם מתבארת בהרחבה בתשובתו (שו"ת הרמב"ם קמ"ב):
"וזה שהמצוה המחויבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה… ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר".
המשנה במסכת ראש השנה (כו ע"א) פוסלת שופר העשוי מקרן של פרה: "כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן." עולא מסביר ששופר של פרה פסול משום שהוא מזכיר את חטא העגל – "ואין קטגור נעשה סנגור". לדבריו, דומה הדבר לכך שכהן גדול אינו נכנס בבגדי זהב מהודרים לפני ולפנים, לפי שהזהב מזכיר את חטא העגל ואין קטגור נעשה סנגור. בשעה שכהן גדול מצוי בקודש הקודשים ובשעת תקיעת שופר, שאנו נזכרים לפני הקב"ה, אסור שיעמוד לחובתנו חטא העגל. חז"ל, אם כן, דימו את שמיעת השופר לכניסתו של כהן גדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים.
כמו כן, ניתן למצוא דמיון באווירה: בכניסתו של הכהן לקודש הקודשים שרתה דממה מוחלטת. הכהן היה עסוק בעבודת הקטורת שדרשה ממנו דיוק וריכוז, ורק לאחר שהיה יוצא היה אומר תפילה קצרה.
כך גם האווירה בבית הכנסת בעת שמיעת קול שופר. כולם עומדים בדממה מוחלטת, ובהשראת המעמד נכנסים אל קודש הקודשים שבתוכנו. רגע של שתיקה עמוקה באוויר, ואז – קולו של השופר מהדהד מקצה לקצה וכולם מצויים בחשבון נפש פנימי ועמוק. כל דיבור מיותר פוגם במעמד מכובד זה.
במרוץ השגרה של חיינו, אנו ממעטים להקשיב לזולת, ותחת זאת נוטים להביע דעה, להתווכח ולהשמיע את קולנו, תוך ביטחון בצדקת דרכנו. ראש השנה פותח את השנה בשתיקה ובדממה, בהקשבה ובהאזנה. כולם עומדים יחד ללא מחיצות וללא מעמדות. במחלוקת בית הלל ובית שמאי נקבעה הלכה כבית הלל משום שהיו ענווים, ידעו להקשיב לבית שמאי ואף הקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם (עירובין יג ע"ב). בזכות ההקשבה התגבשה שיטתם והפכה למזוקקת ואמיתית.
בראש השנה אנו מקשיבים לקול השופר. אנו עומדים כאיש אחד בלב אחד, מוכנים לשמוע את אותה תקיעה זכה ונקייה, שחודרת אל עמקי הלב ושוברת את השתיקה. בפתיחתה של השנה אנו עורכים חשבון נפש על חוסר ההקשבה והזלזול שנהגנו זה בזה. בזמן התקיעה אנו מקבלים על עצמנו להיות קשובים יותר: לבני ובנות הזוג, לילדינו ולהורינו, ובמקום עבודתנו – לכל אדם ללא התנשאות.
השנה נדגיש את הצורך בחשבון נפש ותיקון גם בפן הלאומי. אנו מצויים בתקופה של בחירות, במציאות שבה כל סיעה מנסה להשמיע את קולה בעוצמה, לגבור על זולתה ולהוכיח את צדקתה גם בהכפשת האחר. ראש השנה קורא לנו לעצור את הלהט וללמוד מחדש את אמנות ההקשבה. דווקא בימים שבהם הדיון הציבורי נוטה לקיצוניות והשיח מפלג, עלינו להיזכר בדרכם של בית הלל – לפנות מקום לדעתו של האחר, להקשיב לו בכובד ראש, ולנהל את המחלוקת מתוך ענווה. נשתדל להעביר את ההקשבה שבשעת התקיעות גם אל הזירה הציבורית, כך שנמעט מדיונים לא מכובדים ונעבור לשיח של כבוד הדדי.
שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל.
יהי רצון שנזכה לראות במעלת חברינו ולא בחסרונם, ויהי רצון שהקב"ה ירפא את החולים מסבלם וממחלתם, ויושיע את הנתונים במצוקה.
