לצאת מן הבית כדי לשוב אליו: בין געגוע, ברית ותשובה

המחשבה האתיופית, כמו המחשבה המקראית, מאופיינת בחשיבה כאוטית יותר מאשר בחשיבה לינארית. היא מלמדת אותנו שבמקום להתמקד במציאות נכון יותר לקבלה, ולהתמקד בתקווה שעוזרת לקום מנפילה אפשרית בעתיד. איך כל זה קשור לראש השנה?

השבוע נסענו רעייתי ואני לכותל בירושלים. הרחבה הייתה מלאה באנשים מתפללים, בוכים, צועקים, מתנועעים בדבקות, אנשים שלו הייתי פוגש אותם בסיטואציה אחרת, לא הייתי מעלה בדעתי שכך יעמדו כאן. המונים: נשים וגברים, ילדים, עגלות, צעירים ומבוגרים, מכל הסוגים ומכל הרקעים. ניסיתי להבין מה מושך אותנו לשם?

נראה לי שהצימאון הזה הוא בראש ובראשונה געגוע הביתה. לאו דווקא לבית הפיזי, אלא למקום פנימי שמעניק תחושת שייכות, ביטחון ובהירות; מקום שבו האדם מבקש לרגע להפסיק לנדוד ולדעת מי הוא. אולי כל מסעו של האדם מתחיל דווקא ביציאה מן הבית. כבר בלידה אנחנו נזרקים מן המקום המוגן אל העולם. מכאן מתחיל מסע של ניסוי, בדיקה, חקירה, התרחקות והתמודדות עם פיתויים ופחדים. אבל לצד התנועה החוצה פועלת בנו כל העת גם תשוקה הפוכה, לשוב. לא בהכרח אל המקום שממנו יצאנו, אלא לשוב למשהוא שאבד, לשוב אל עצמנו, אל הקב"ה.

אולי משום כך מושג התשובה אינו רק חזרה בתשובה במובן הדתי המצומצם, אלא חזרה הביתה. מהי אותה חזרה? אפשר אולי לשמוע תשובה דרך קולות השופר שמבטאים לעומק מענה למציאות הכאוטית.  תקיעת השופר בנויה מתנועה פשוטה אך עמוקה: תקיעה, שברים, תרועה, ושוב תקיעה. בתחילה נשמע קול אחד, פשוט וארוך. אחר כך הוא נשבר שברים. בהמשך הוא מתרסק לרסיסים תרועה, ולבסוף חוזרים אל התקיעה הפשוטה. ייתכן שהשופר מספר את סיפורו של האדם. אנחנו מתחילים את חיינו בפשטות מסוימת: ילד קטן, תמים, פתוח לעולם. אחר כך החיים הולכים ומסתבכים. אנחנו נפגעים, מתאכזבים, נכשלים, מסתירים, מתפזרים שברים ותרועה. ובכל זאת נשאר בנו געגוע עמוק לחזור אל התקיעה, אל הקול הפשוט, אל הבית.

כיצד חוזרים מן השברים והתרועה אל התקיעה? מה הוא הסוד המאפשר לנו לחזור הביתה ולא לוותר?

סיפור יפה שמביאה אסתי עלמו וקסלר, במאית ותסריטאית ישראלית יוצאת אתיופיה, עשוי להאיר משהו מן הדרך. היא מספרת סיפור שבילדותה שמעה מאביה על נזיר אתיופי, שאחרי שנים של גלות ונדודים מחליט לעת זקנתו לשוב אל כפר ילדותו. בדרכו הוא פוגש ביער אריה פצוע. אם ייגש לטפל באריה, הוא מסכן את חייו: ברגע שהחיה תתחזק, היא עלולה לטרוף אותו. אם ימשיך בדרכו ויותיר אותה פצועה, יבגוד בצו הפנימי המחייב אותו להושיט יד לכל יצור חי. לבסוף הוא מחליט לטפל באריה. האריה מחלים, ובמקום לטרוף אותו נעשה לו לחבר ומוביל אותו אל נהר נסתר שבו זורם דבש.

אסתי שואלת מה מסתתר מאחורי הסיפור הקטן הזה, ומציעה שהמסע הביתה אינו חזרה אל מקום סטרילי, שקט וחסר סכנות. לעיתים הבית עצמו הוא המקום שבו מחכה לנו הפצע. בדרך הביתה האדם פוגש את "האריה הפצוע" שבתוכו, את הכאב שהשאיר מאחור, את הדבר שממנו ברח. הבחירה היא אם להמשיך לברוח ממנו או לעצור ולטפל בו. אם יטפל בו, הוא עשוי לגלות עולם פנימי עשיר, זיכרונות, תרבות, סיפורים ושורשים. אם יתעלם ממנו, ימשיך להיות רחוק מעצמו גם אם כבר הגיע פיזית הביתה.

אסתי מלמדת אותנו משהו עמוק על סוד התשובה במציאות כאוטית. יש פחד גדול לפגוש את עצמנו באמת. קל יותר לפעמים לשנות מקום, להחליף שפה או זהות, מאשר לעמוד מול הפצע ולומר: זה חלק מהסיפור שלי. החזרה הביתה דורשת אומץ, כנות, קבלת המציאות, התמדה ותקווה. גם לאחר ששבים, הבית אינו בהכרח מקום מושלם. לעיתים דווקא בבית מתגלים מתחים, פצעים והזרות. יכולים לשוב לאותו מקום ולהרגיש זרים זה לזה. בית אמיתי אינו מקום שאין בו שברים; אך הוא מקום שיש בו מספיק חמלה כדי לשאתם. אולי משום כך נהג פרופ' אבי שגיא ז"ל לומר "שהאדם הוא יש לא מושלם". החיים הם רצוא ושוב: תקיעה, שברים, תרועה ושוב תקיעה; נפילה וקימה, התרחקות ושיבה. אין תקיעה אחרונה שמבטלת את כל מה שהיה לפניה. התקיעה החוזרת נושאת בתוכה את זיכרון השברים.

זו אולי משמעותה העמוקה של התשובה. לא לחזור להיות האדם שהיינו לפני שנשברנו, אלא לשוב הביתה כאדם שעבר דרך השבר. לא למחוק את הכאב, אלא להעניק לו מקום שאינו משתלט על כל הבית. לא לחפש חיים שאין בהם פחד, אלא לא לאפשר לפחד להסיט אותנו מן הדרך המוליכה אל עצמנו. זהו סודה של התקיעה האחרונה: היא אינה מבשרת שהמסע הסתיים. היא רק מזכירה לנו שיש לאן לשוב. אבל בעיקר להמשיך לצעוד, להמשיך ללכת.