בשכונת השומרונים בחולון ובקרית לוזה שעל הר גריזים מתרחשת מדי שנה בחג הסוכות תופעה שאין לה אח ורע בישראל: כ-180 סוכות, חלקן גדושות במאות קילוגרמים של פירות הדר קשורים ברשת גיאומטרית מרהיבה, נבנות לא בחצר ולא במרפסת – אלא בתוך הסלון. על חג הסוכות כפי שחוגגים אותו השומרונים ועל השומרונים בכלל.

סוכה שומרונית, נווה פנחס, חולון. צילום: אורטל צבר

בשכונת השומרונים בחולון ובקרית לוזה שעל הר גריזים מתרחשת מדי שנה בחג הסוכות תופעה שאין לה אח ורע בישראל: כ-180 סוכות, חלקן גדושות במאות קילוגרמים של פירות הדר קשורים ברשת גיאומטרית מרהיבה, נבנות לא בחצר ולא במרפסת – אלא בתוך הסלון. אלפי מבקרים, יהודים ושומרונים כאחד, פוקדים את הסוכות מדי שנה, נכנסים אל תוככי הבתים ומריחים ריח שאין שני לו: תערובת של אתרוגים, רימונים ותפוזים המשתלשלים מהתקרה.

השכונה השומרונית בחולון, הידועה בשם הרשמי נווה פנחס, הוקמה בתחילת שנות החמישים ביוזמת נשיא המדינה דאז יצחק בן-צבי ובסיוע ראשי עיריית חולון. השכונה נקראת על שמו של הכהן פנחס בן אברהם, ומרוכזת כיום בעיקר סביב רחוב בן עמרם – הקרוי על שם משה רבנו, הנביא היחיד המוכר באמונה השומרונית. יחד עם קריית לוזה שבפסגת הר גריזים ליד שכם, מהווה נווה פנחס אחד משני מרכזי החיים היחידים של הקהילה השומרונית בעולם, כשכמחצית מבני העדה מתגוררים בכל אחד מהמוקדים. הקהילה כולה, שמנתה בתחילת המאה ה-20 פחות מ-150 נפש בלבד, התאוששה בהדרגה מאז קום המדינה וממשיכה לגדול גם כיום. השכונה בחולון, המשתרעת בפועל על רחוב אחד ומספר עשרות בתים, משמשת לאורך כל השנה גם כמרכז מבקרים: מתקיימים בה סיורים מודרכים, הרצאות ומפגשים לקבוצות, תלמידים וחוקרים – אך שיאה של הפתיחות כלפי הציבור הרחב מגיע דווקא בחג הסוכות, כשדלתות הבתים והסוכות המפוארות שבתוכם נפתחות לכל דורש.

סוכה בתוך הבית – מה עומד מאחורי המנהג

השאלה הראשונה שכל מבקר שואל היא כמעט תמיד אותה שאלה: איך ייתכן שסוכה, שמעצם טבעה היא מבנה ארעי הנבנה מתחת לכיפת השמיים, מוקמת אצל השומרונים בתוך ארבעת קירות הבית?

בנימין צדקה, מבני העדה השומרונית שהפך למסביר הבלתי רשמי של הקהילה כלפי חוץ, משיב לכך בקביעות. לדבריו, המסורת שמרה עדויות לפיהן בתחילה הוקמו הסוכות מחוץ לבתים, כטבעה של סוכה. אלא שבשל פגיעתם החוזרת של אויבי הקהילה, שהיו הורסים, שורפים או מטמאים את הסוכות, הורו הכהנים הגדולים בתקופה הביזנטית – לפני כ-1,700 שנה – להעביר את הקמתה אל תוך הבית, כדי להגן על קדושתה. מאז איש מהכהנים הגדולים שבאו אחריהם לא שקל להחזיר את המנהג לקדמותו: "למודי ניסיון חיים באזור הרגיש ביותר בעולם מבחינה פוליטית, לא יימצא כהן גדול ישראלי-שמרי שיחזיר את הסוכות למקומן הטבעי מחוץ לבית".

ד"ר יוסי זיו, מרצה בחוג לתנ"ך במכללה האקדמית הדתית לחינוך שאנן בחיפה, מוסיף זווית נוספת: המעבר פנימה נטוע גם בזיכרון ההיסטורי הקשה של הקהילה – רדיפות ואנטישמיות שהופנו כלפי סוכות שנבנו בחצרות או על הגגות, שהובילו לחורבנן בידי שליטים מקומיים. הכהן הגדול, כותב זיו, הורה להקים את הסוכה בתוך הבית כדי להגן על הסוכה ולמנוע את חילולה. גם אשר כהן, בן 41, חבר ועד קהילת השומרונים, מזכיר היבט סמלי נוסף: הסוכה הפנימית מייצגת, לדבריו, את תקופת השנה ואת שפע פירות הארץ, ובמקביל מבטאת גם את זכר הענן שהגן על בני ישראל במדבר.

מה שהחל כאמצעי הגנה הפך למנהג מבוסס ואהוב. "השינוי הביא לשמירת קודשה וטוהרתה של הסוכה", מסביר צדקה, "כמו גם חינה ויופייה במשך כל ימי החג, ושמיני עצרת – שבמוצאו מפרקים את הסוכה".

אורטל צבר: ביקור שהתחיל מסקרנות ונגמר בחוויה

אורטל צבר, צלמת טבע, סביבה ותרבויות, היא אחת מהאלפים שביקרו בשכונה השומרונית בחג הסוכות. הביקור שלה התחיל מסקרנות אמנותית ונגמר בחוויה שהיא מתקשה לתאר במילים. "ההחלטה לבקר בשכונה השומרונית בחולון בחג הסוכות נולדה לאחר שחברה שומרונית שלי סיפרה לי על חג הסוכות שלהם ועל מלאכת המחשבת של שזירת פירות ההדר בסוכות של משפחתה וקהילתה", היא מספרת. "כמי שעוסקת בצילום ואמנות, התיאורים שלה על הצורות והצבעים עוררו בי סקרנות עצומה. הגעתי לשם בחג הסוכות מתוך ציפייה לראות את יצירות האמנות, אך המציאות עלתה על כל דמיון – פגשתי עוצמה אנושית וחמימות משפחתית שקשה לתאר במילים".

הרגע שבו הבינה שמדובר בחוויה שונה מכל מה שהכירה, היא אומרת, הגיע כבר בכניסה הראשונה לבית. "זה קרה ברגע שנכנסתי לבתי השומרונים. עבורם, זהו הבית, המקום הכי מוכר ויומיומי, ועבורי זה היה רגע של פליאה. המעבר מהמרחב הפרטי והמוכר לתוך ה'סוכה' המפוארת שבסלון, עטופה בריח משכר של הדרים, יצר תחושה של קדושה ביתית. העובדה שנכנסתי לבתים יחד עם חברתי בת העדה הפכה את החוויה מביקור בחוץ' ל'שהייה בתוך הלב' של המסורת שלהם".

הביקור השאיר על צבר רושם שחורג מהתפעלות אסתטית. "למדתי שהשומרונים חיים בהרמוניה מופלאה בין השורשים העתיקים ביותר של עם ישראל לבין החיים המודרניים", היא אומרת. "אורחות חייהם, אמונתם ומסורותיהם נשענות על תורת משה הכתובה. מנהג הקמת הסוכות, לדברי בנימין צדקה, קיים עוד מימי עזרא ונחמיה, והשומרונים המשיכו לשמר את המסורת הזו לאורך הדורות. בזמן הביקור ראיתי איך המסורת לא עוצרת בטקסטים עתיקים, אלא חיה ונושמת בכל פינה בבית. זה גרם לי להעריך מחדש את המסירות שלהם – שמירה על אורח חיים ייחודי בתוך מציאות ישראלית משתנה".

היא נזכרת גם באירוח עצמו, שהתעצם בזכות חברתה השומרונית שליוותה אותה: "ראיתי איך הם פותחים את הבית לכל אחד, ללא הבדל. האירוח שלהם מיוחד כי הוא אמיתי – הוא לא הצגה לתיירים, אלא הזמנה להיכנס למרחב הפרטי שלהם". הביקור, היא מסכמת, שינה את האופן שבו היא מסתכלת על הקשר בין העדות בישראל: "הבנתי שיש עושר תרבותי עצום בינינו, ושככל שנכיר את המנהגים של האחר בתוכנו, כך נבין טוב יותר את המכנה המשותף הגדול שלנו".

וכשמבקשים ממנה לשכנע מישהו שמעולם לא ביקר להגיע לפחות פעם אחת, התשובה שלה מיידית: "הייתי אומרת לו: אתם חייבים להריח את הקדושה הזו. המילים והתמונות לא יכולות להעביר את הניחוח הממכר של פירות ההדר הטריים ואת החמימות של האנשים. זה ביקור שמזכיר לנו שבית יכול להיות סוכה, וסוכה יכולה להיות בית".

ארבעת המינים: אותו פסוק, מסורות שונות

ההבדל המשמעותי ביותר בין הסוכה השומרונית לסוכה המוכרת לרוב הישראלים אינו נעוץ בטקסט – שני העמים קוראים את אותו הפסוק בדיוק, "פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ספר ויקרא) – אלא בפרשנות שלו. היהדות ההלכתית זיהתה את ארבעת המינים כאתרוג, לולב, הדס וערבה, ותקנה שיינטלו ביד ויונפו לכל הכיוונים כמצווה נפרדת מישיבה בסוכה. במדרש המוכר מוקנית לכל מין משמעות סמלית: האתרוג, שיש בו טעם וריח, מסמל את מי שגם לומד תורה וגם עושה מעשים טובים; הלולב – טעם בלי ריח – את לומדי התורה שמעשיהם אינם תמיד בצידם; ההדס – ריח בלי טעם – את בעלי המעשים הטובים שאינם בקיאים בתורה; והערבה, חסרת שניהם, את מי שחסר בכל. וארבעתם יחד מבטאים את אחדות העם על כל גווניו.

השומרונים, לעומת זאת, אינם נוטלים את ארבעת המינים ביד כלל. "בסוכה היהודית הרבנית מניחים את ארבעת המינים על השולחן, באמצעה, ולעיתים מטלטלים אותם יחדיו לברכה", מסביר צדקה, "בסוכה השמרית משתמשים בארבעת המינים להקמת הסוכה ממש – כחומרי גלם לגג ולקירות". פרי עץ הדר, לפי הפרשנות השומרונית, הוא כל פרי מהודר של העונה שהעוקץ המחבר אותו לענף יציב דיו כדי לשאת אותו – לאו דווקא אתרוג, אם כי על פי רוב זה אתרוג, כפי שמדייק אשר כהן. פירות כבדים כמו אתרוגים גדולים או פומלות נקשרים בקשר כפול או בבורג מיוחד; שאר הפירות נקשרים בחוט נחושת דק לרשת התקרה.

גם כפות התמרים מפורשות אחרת אצל השומרונים – אלה הכפות הפתוחות של הדקל, ולא הלולב הצפוף. "כף יד סגורה הינה אגרוף", אומר צדקה. די בשמונה עד עשר כפות המונחות לסירוגין כדי לכסות את גג הסוכה כולו. את "ענף עץ עבות" הם אינם מזהים עם ההדס הרבני אלא עם כל עץ שענפיו סמיכים בפועל – בדרך כלל אקליפטוס או דפנה – ואת "ערבי הנחל" הם אינם מגבילים למין הבוטני שקבעה ההלכה הרבנית, אלא לכל צמח הגדל על מים רבים.

יש בהבדל הזה גם עניין ארכיטקטוני: מסגרת מתכת מרובעת, לעיתים בגודל 3 על 3 מטרים ויותר, נתלית בתקרה ונושאת רשת צפופה שאליה קשורות אלפי פירות בדגמים גיאומטריים מתוכננים מראש. סוכה בגודל כזה, לפי חישוביו של צדקה, יכולה לשאת כ-500 קילוגרם פירות; סוכה קטנה יותר, של 2 על 2 מטרים, נושאת כ-200 קילוגרם. הקמתה היא מלאכת יד משפחתית – הפירות נקשרים בידי נשות הבית ומועברים לילדים ולצעירים שתולים אותם ברשת לפי צבע וסדר מתוכנן, וכך נוצרים דגמים גיאומטריים שונים ומרהיבי עין, כלשונו של צדקה.

מעבר להבדל ההלכתי, גם המחקר האקדמי עוסק בשאלה מהם באמת ארבעת המינים: יש הטוענים שהעדר עדויות ארכיאולוגיות לאתרוג בתקופה הפרסית וההלניסטית מעיד על זיהוי מאוחר יחסית, ואחרים מצביעים על רמזים בספרות חז"ל ובספר מכבים לשימוש בפרי הדר כבר בימי הבית השני. הפרשנות השומרונית מציעה חלופה שלישית לוויכוח הזה – שימוש מעשי בארבעת המינים כחומר בניין לסוכה, קרוב לפשט הפסוק בנחמיה על עולי בבל שהביאו "עֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים לַעֲשֹׂת סֻכֹּת…".

איך רואה אותם היהדות הרבנית: מחלוקת עתיקה וקִרבה שהולכת ומתחזקת

מעבר להבדלי המנהג, מתחת לפני השטח מסתתרת מחלוקת עתיקה בהרבה: מי הם השומרונים בכלל, ומה מקומם ביחס לעם היהודי. במקורות חז"ל הם מכונים לעיתים "כותים" – שם שמקורו, על פי ספר מלכים ב', בעיר כותה שבבבל, אחת הערים שמהן הביא מלך אשור אוכלוסיות זרות והושיב אותן בשומרון לאחר הגליית עשרת השבטים. לפי המקרא, אותם מתיישבים חדשים אימצו בהדרגה יסודות מהדת הישראלית, ומכאן ואילך התפתח בספרות ההלכה דיון ארוך ומורכב על מעמדם – דיון שכולל, לצד קולות מסויגים, גם הכרה של ממש בקרבתם לעם ישראל.

הדעות נחלקו כבר בין הפרשנים הגדולים. הרמב"ם מתאר כיצד בני העם שהובא לשומרון "ארכו להם הימים עד שלמדו את התורה ופירשוה כפשוטה, והיו מדקדקים במצוות שקיבלו על עצמם" – עדות להערכה כלפי הקפדתם הדתית, גם אם בהמשך דבריו הוא מציין שבתקופה מסוימת נמצאה עבודה זרה בהר גריזים ופגמה במעמדם. גם המשנה משמרת עדות חיובית: רבן שמעון בן גמליאל קובע במפורש שהשומרונים "מדקדקים במצוות" מסוימות כמו שמירת שבת ואפיית מצות – אף יותר מבני ישראל עצמם.

הקִרבה הזאת קיבלה ביטוי דרמטי גם בתקופה מודרנית. בתחילת המאה העשרים, כשערביי שכם התקוממו נגד השומרונים ואיימו להשמיד את הקהילה בטענה שאין להם דת, פנתה העדה לרב הראשי הספרדי של ירושלים דאז, הרב אברהם חיים גאגין, וביקשה הגנה. הרב גאגין נענה ונתן להם תעודה רשמית המאשרת שהם "ענף מבני ישראל המודה באמיתות התורה" – מסמך שהציל חיי אדם ומבטא את הצד המגונן שבמסורת הרבנית כלפי הקהילה. עד היום, מדי שנה בפסח, מגיעים להר גריזים לצפות בטקס קרבן הפסח השומרוני גם קצינים בכירים בצה"ל ונציגי המועצה האזורית שומרון, לצד אלפי מבקרים יהודים.

הקִרבה הזאת ניכרת גם בפסיקה הרבנית העכשווית. הרב שלמה אבינר, מהדמויות הבולטות בציונות הדתית, נשאל האם השומרונים הם עובדי עבודה זרה, ושלל זאת בבירור: "הם לא עובדי עבודה זרה", השיב, והוסיף בשם הרמב"ן פרשנות מיוחדת ומחבבת לפיה יש לראות בהם "זכר לגאולה שניה".

לצד הקִרבה הזאת נותר גם עימות תיאולוגי-היסטורי, שראשיתו בימי שיבת ציון: כשביקשו עולי בבל להקים מחדש את בית המקדש, פנו אליהם השומרונים להשתתף בבנייה ונדחו. מאותו רגע הלכו שתי המסורות בדרכים נפרדות: השומרונים מקבלים כספר קדוש רק את חמישה חומשי תורה, ורואים בהר גריזים – ולא בירושלים – את המקום שבו "בחר ה'". אלה הבדלי אמונה עמוקים ואמיתיים, אך כפי שמראים המחקר הגנטי המודרני וגם סיפורים כמו זה של הרב גאגין, הם מתקיימים לצד הכרה רחבה בכך ששתי הקהילות חולקות שורש משותף אחד.

המציאות המשפטית של ימינו ממחישה את אותה קִרבה בצורה המוחשית ביותר. מאז 1949 נוהגת מדינת ישראל בשומרונים למעשה כמו ביהודים לצורך חוק השבות: בני הקהילה שביקשו לעבור משכם לתחומי הקו הירוק הוכרו כעולים, ובשנת 1992 פנתה הקהילה לבג"ץ נגד ניסיון של משרד הפנים לשנות זאת, והבג"ץ החזיר את המצב לקדמותו והכיר במלואה בזכותם.

שבוע של ביקורים, פיוטים ומתיקה

אשר כהן, חבר ועד הקהילה, מתאר את האווירה בשכונה במהלך ימי החג: ביום הראשון של החג מקיימים השומרונים את מצוות העלייה לרגל אל הר גריזים. ביתר ימי חול המועד נוהגים בני העדה לשבות מעבודה, להתפלל בבוקר ובערב בבית הכנסת, ובעיקר – לבקר איש את רעהו, לארח ולהתארח בסוכות השונות.

הפתיחות כלפי מבקרים מבחוץ אינה מקרית. עיריית חולון, שבתחומה שוכנת השכונה השומרונית נווה פנחס, מפעילה תוכנית סיורים מאורגנים המאפשרת לתאם ביקור בקהילה ובבתי הכנסת, ובני העדה עצמם מדריכים את המבקרים. גיא יהושע, שומרוני בן 36, שמדריך ומרצה על הקהילה כבר יותר מעשור, מסביר בפשטות: "את הסוכות היהודיות כולם מכירים, אבל סוכות שומרוניות ראיתם אי פעם?" – הזמנה שהיא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו הקהילה בוחרת להציג את עצמה כיום.

הביקורים ההדדיים, מספר כהן, הם לב ליבו של החג. כהנים חבושי מצנפות מבקרים את בני עדתם, ואלה מחזירים את הביקור; הרחוב הומה מבקרים מבפנים ומבחוץ, רבים מהם לבושים בבגדים המסורתיים. "עצם הביקור של בן עדה אחד את רעהו מאפשר להחליף חוויות מיום הכיפור, לשאול לשלומו, להתעניין כיצד השיג את פירותיו לסוכה, וככלל – לארח ולהתארח בביתו ובסוכתו של האחר", הוא מתאר. "זה משווה לחג נופך מיוחד של 'כולם פוגשים את כולם'". לדבריו, לעיתים מתפתחת גם תחרות לא רשמית וסמויה על הסוכה המרשימה ביותר – אף שצדקה מציין כי בני העדה נמנעים במכוון מהשתתפות בתחרויות סוכות רשמיות, כדי לא לעורר טינה מצד קהילות אחרות.

תחת הסוכה מוגשים דברי מתיקה כ"נאפה" ומאפים ביתיים, ולצדם מאפי חודש תשרי המסורתיים – "ברזק" ו"עידי": מאפה ששמו, מסביר כהן, ניתן לו משום שהוא נאפה לרוב בחגים (מהמילה הערבית "עיד" – חג). לצד המתוקים מוגשת שתייה חריפה, ערק ביתי, ומיצים סחוטים מהפירות שלא נתלו בסוכה. במהלך ימי החג נהוג גם לעבור מבית לבית ולשיר יחד משירי החג, ולקיים בכך את מצוות "והיית אך שמח". כהן מזכיר גם מנהג עתיק פחות מוכר: לאחר סיום תלייתה של הסוכה, נהוג להעביר תחתיה ענן קטורת, כשם שנהוג בבית הכנסת בשבתות ובחגים.

לתחושת הקדושה יש גם ממד סמלי עמוק. הסוכה, מסביר כהן, נתפסת כמעין גן עדן זמני שאליו זוכה להגיע מי שיצא זה עתה מהצום הכבד של יום הכיפורים: "השהייה והיכולת להקים סוכה שמראה וניחוחותיה ממראות ומניחוחות גן העדן נתפסת כזכות רק לאלו שקיימו את חובת הצום תחילה". דווקא בשל קדושת הפירות – הנחשבים "קודש" שאסור לגעת בהם עד תום החג – איש אינו ישן בסוכה, מחשש שפרי ייפול על הישן. כהן מציין גם שינוי שחל בדורות האחרונים: בעבר נהגו משפחות שלמות לבקר זו את זו; כיום, כשקשה יותר לתאם זאת, הפכו זוגות המבקרים אצל זוגות לחלופה הרווחת.

עם שהתכווץ ל-141 נפש ושרד

מאחורי הפאר החזותי של הסוכות עומד סיפור הישרדות דרמטי. ד"ר יוסי זיו מציין כי הישרדות השומרונים לאורך אלפיים שנה נשענת על שילוב של בידוד קהילתי קפדני – נישואי פנים ואיסור מוחלט על התבוללות – דבקות דתית-תרבותית בתורה השומרונית ובקדושת הר גריזים כמקום הפולחן היחיד, וגמישות פוליטית של הכהונה הגדולה מול שלטונות משתנים.

התקופה הרומית-ביזנטית, ובמיוחד ימי הקיסר יוסטיניאנוס, הייתה הקשה מכול: דיכוי מרידות השומרונים הוביל לטבח המוני, להחרבת בית המקדש שעל ההר ולצמצום דמוגרפי דרסטי. בתקופה המוסלמית שבאה אחריה נמשך הלחץ – להתאסלמות, לאובדן נכסים ולצמצום מרכזי הפולחן, עד שהקהילה כמעט התרכזה בשכם בלבד. השפל הגיע ב-1919, אז מנתה הקהילה, לפי צדקה, 141 נפשות בלבד – ירידה קיצונית מהערכה של כמיליון וחצי נפשות במאה הרביעית והחמישית לספירה. כניסת הבריטים לארץ, חידוש היישוב היהודי והקמת המדינה הביאו להתאוששות הדרגתית. נתוני הקהילה העדכניים מלמדים כי נכון לסוף 2025 מונה העדה 950 נפש, בחלוקה כמעט שווה בין חולון לשכם.

הקהילה, מציין זיו, אינה עוד על סף כיליון כפי שהייתה במחצית הראשונה של המאה העשרים: כלות מבחוץ מצטרפות לאחר גיור שומרוני קפדני ומייצבות את מספריה, והצעירים, לדבריו, הם כיום נושאי הגאווה המרכזיים בזהות השומרונית.

זיו מתייחס גם לתפיסה השגויה הרווחת שהשומרונים הם "כותים" – צאצאי נוכרים שהובאו לארץ בידי מלך אשור. לדבריו, מחקרים גנטיים מודרניים תומכים דווקא בזיקה ההדוקה של השומרונים לאוכלוסייה היהודית והישראלית הקדומה, ומצביעים על כך שהם צאצאי שבטי אפרים, מנשה ולוי שלא גלו. הר גריזים, מזכיר זיו, הוא "המקום הנבחר" באמונה השומרונית – במקום ירושלים – ובחג הסוכות מתקיימת בשעות הבוקר המוקדמות עלייה לרגל מסורתית לפסגתו, עם עצירה בתחנות קדושות כמו מקום מזבח יצחק ומצבת אבני יהושע, ושירת פיוטים עתיקים.