שלוש שנים אחרי הטבח בעוטף עזה. שתי נשים ששרדו את הבוקר ההוא, חוקר שמנסה להסביר איך ומדוע הוא קרה, ועורך דין שמלווה ניצולים בקרב הבירוקרטי שאחרי, מספרים כל אחד את המבט שלו.

"רק ב-8 באוקטובר באמת למדנו מה בעצם שרדנו" – דבורה בן אדרת

דבורה בן אדרת היא אמריקאית ילידת שיקגו, שעלתה לישראל מתוך אהבה למדינה והתיישבה עם משפחתה בקיבוץ זיקים, על קו הגבול עם עזה. שבע שנים היא חייתה שם לפני הטבח, ורקטות, היא אומרת, כבר לא היו חדשות בשבילה: "רקטות לא היו שום דבר חדש בשבילנו. זה חלק מהחיים כשגרים על הגבול." בדיוק בגלל זה, הבוקר של ה-7 באוקטובר לא נראה בהתחלה שונה מהותית מכל בוקר אחר עם אזעקה. אבל ההרגשה ש'הכל כרגיל' לא נמשכה הרבה זמן: בממ"ד, לצד הרקטות, היא שמעה ירי אוטומטי מהיר וקרוב מהרגיל, והבינה שמשהו גדול יותר קורה, גם אם עדיין לא ידעה מה בדיוק. הפרטים המלאים של מה שהתרחש התבררו רק יומיים אחר כך, כשהאינטרנט חזר. "לא באמת עשיתי את ההקשר הזה באותו רגע," היא אומרת, כשהיא נשאלת אם בזמן אמת חשבה על ספטמבר 2011 – אסון מגדלי התאומים בניו יורק – היא, שחוותה את שני האסונות מקרוב, פעם כאמריקאית בניו יורק ופעם כישראלית בגבול עזה. "רק ב-8 באוקטובר, כשחזר לנו האינטרנט, באמת למדנו ממה בעצם שרדנו".

דבורה, שמאז אותו יום מר ונמהר שהתה כמעט שנתיים בארה"ב כדי לספר את סיפורה לקהלים אמריקאים, יודעת להשוות בין תגובת שתי החברות לטרור. "משהו שלעולם לא אשכח מהתקופה שאחרי ה-11 בספטמבר הוא כמה נחמדים ניו יורקרים נהיו פתאום. זה נמשך רק כמה שבועות, אבל היה איזה תחושה של 'כולנו יחד בזה', סוג של אמפתיה." בישראל, היא אומרת, ההרגשה הזאת נעדרת, לא כי אין אכפתיות, אלא כי הטרור כבר אינו חדשות: "לא הרגשתי מעבר כזה בישראל, כנראה כי, לצערי, ישראלים 'רגילים' לטרור. וכחברה, אני חושבת שיש הבנה מתמדת של 'כולנו יחד בזה' שלא בהכרח מתבטאת ביתר נימוס, אבל אתה יודע שהיא שם".

היא לא חוסכת ביקורת גם מהתגובה האמריקאית לביקורת כלפי ישראל, ומנסחת אותה בחריפות רבה: "אין כזה דבר תגובה פרופורציונלית כשתוקפים אותך. התגובה הפרופורציונלית היחידה היא זו שיש לה סיכוי לחסל את האיום בעתיד, להשמיד את האחראים ולמנוע הישנות. אז אמריקה עשתה את זה, נכנסה לאפגניסטן והרגה מאות אלפים, ואף אחד לא אמר כלום. וכאן, מהיום הראשון, מבקרים אותנו שזה לא פרופורציונלי. זה פשוט מטריף אותי." היא מזהה אצל האמריקאים בעיה עמוקה עוד יותר מחוסר אמפתיה גרידא: "אני חושבת שיותר מדי אמריקאים, אפילו יהודים, גאים בכך שהם 'ליברליים' ו'פרוגרסיביים', ולא יכולים או לא רוצים לקבל ששני הפיגועים האלה נעשו על ידי אותה אידיאולוגיה מרושעת, אסלאם רדיקלי, ולא רק נגד יהודים או אמריקאים, אלא נגד דמוקרטיה. לעיתים קרובות הרגשתי שה-11 בספטמבר, ושורשיו הג'יהאדיסטיים, כבר נשכחו על ידי יותר מדי אמריקאים".

הבנות שלה היו בנות שש ושמונה בזמן הטבח, ובהתחלה חשבו שזה עוד "יום רקטות" רגיל. כשנסעו מזיקים לירושלים, עם עדות למה שקרה בצדי הדרך, דבורה הייתה אסירת תודה שהן לא ראו את זה במו עיניהן, ואסירת תודה עוד יותר שהן לא היו על טיקטוק, חשופות לתיעוד שחמאס עצמו פרסם מהטבח.

שבועיים לאחר הפינוי, החליטה לקחת אותן לארה"ב: "חלק גדול מהסיבה שבחרתי להביא אותן לארה"ב היה כדי שהן לא יצטרכו ללמוד על תינוקות שנשרפו בתנורים, תינוקות שנחטפו, משפחות שנשרפו חיות. עשיתי נקודה לא לתת להן לשמוע את הראיונות שלי, אבל רק מלהיות בקהילה היהודית, לנסוע ליד בתים עם סרטים צהובים, הן למדו הרבה מזה. לפחות הן למדו את זה מארה"ב, ולא מחוויה ישירה בישראל באותה תקופה".

כשנשאלה על העתיד, האם היא רואה קץ למלחמה בטרור הרדיקלי, התשובה שלה לא התחילה בגיאופוליטיקה, אלא בבית: "אני מלמדת מודעות סביבתית. הבנות שלי אוספות מרצון זבל מהכביש. אני לא יכולה לדמיין פתאום לומר להן, בגילאי תשע ואחת-עשרה, לשכוח את כל מה שלימדתי אותן. וזו בדיוק הסיבה שאני חוששת שאין קץ בנמצא לרדיקל אסלאם, זה ידרוש דה-פרוגרמינג שלם של כל ההוראות והערכים. הספרים והתוכניות לילדים בעזה מלמדים ילדים פלסטינים לסקול ולהרוג יהודים, שישראל לא קיימת".

ביקור אחרון בדובאי נתן לה, בכל זאת, פיסת תקווה: "כל מסגד באיחוד האמירויות נותן את אותה דרשה בדיוק כל שבוע, דרך לדעת שאף מסגד לא מטיף שנאה. לא היה נהדר אם זה היה הופך לכלל בכל מסגד מחוץ לאיחוד האמירויות?"

"הסתכלנו זה על זה ואמרנו זה לזה שאנחנו אוהבים אחד את השני" – אדל ראמר

אדל ראמר חיה בקיבוץ נירים עוד מ-1975, ולה, בניגוד לדבורה, לא הייתה שנייה של הבנה מדורגת – היא הבינה הכל בבת אחת, בתוך הממ"ד. "היו הרבה מאוד רגעים ב-7 באוקטובר שהייתי בטוחה שאני לא אשרוד. הייתי בטוחה שזה יהיה הסוף. שזה יהיה הסוף של ישראל." בתחילת הבוקר היא בכלל סירבה להאמין למה שראתה בטלוויזיה: "בהתחלה, כשזה התחיל, לא הבנו שזה קרה, חשבנו שזה רק בקהילה שלנו. כיביתי את הטלוויזיה כי היה קשה מדי לצפות בתמונות של מחבלים על טנדרים. אמרתי, זה חדשות מזויפות, זה פקיסטן, זה לא יכול להיות אמיתי כאן. אז כיביתי אותה." ההודעות הרשמיות במערכת התקשורת הפנימית של הקיבוץ לא סייעו כלל: "אף אחד לא ידע מה קורה. זה היה שואו אמיתי של כאוס." רק כשנשמעו קריאות לעזרה מהצד המערבי של הקיבוץ, ששמעו ערבית וירי בחוץ, המציאות פרצה פנימה: "זו קהילה קטנה, אני מכירה את כולם ויודעת איפה הם גרים. אז הייתי עוקבת אחרי מה שקורה."

מעט מאוחר יותר, כשהבינה עד כמה הפלישה מסיבית, תפסה אותה מחשבה שזו לא רק אירוע מקומי: "כשהבנתי שזה היה פלישה כל כך מסיבית, הייתי בטוחה שזו רק ההתחלה. הייתי בטוחה שנפלוש מדרום על ידי מצרים, ומהמזרח על ידי ירדן, ומהצפון. הייתי בטוחה שזה היה היום האחרון של קיום מדינת ישראל. כבר חשבתי, האם נטבח? האם נגורש? מה יקרה לנו?" הרגע השיא בסיפור שלה קרה בממ"ד, עם בנה שהגיע לביקור. "באותו רגע כשישבתי בחדר הבטוח שלי עם בני שביקר אותי באותו זמן, ושמענו את הערבית והירי בחוץ, וריח דרך פתחי האוורור, ריח של בניינים בוערים, ואנחנו יכולים להבין שמשהו בקהילה שלנו בוער. הסתכלנו זה על זה ואמרנו זה לזה שאנחנו אוהבים אחד את השני, בעצם אמרנו שלום." הם שמעו רעשים בחוץ: "בני מבין קצת ערבית, והוא אמר שהם אומרים 'בואו הנה' או משהו כזה, ולא הבנו מה זה אומר, ופשוט חיכינו, חסרי אונים, קפואים, מנסים להיות שקטים ככל האפשר. האורות היו דלוקים, אבל כיבינו את המזגן, כיבינו את המאוורר, כיבינו את הטלוויזיה, כל דבר שיכול היה להשמיע רעש ולהסגיר את זה שאנחנו בחדר הבטוח, פשוט חיכינו."

רק כעבור כשעה, כשנאלצה ללכת לשירותים והרעש בחוץ נרגע מעט, פתחה אדל את הדלת וגילתה כמה קרוב היה האיום באמת. "פתחתי את דלת החדר הבטוח וראיתי שההוכחה לכך שהמחבלים לא רק היו מחוץ לקירות החדר הבטוח, הם היו על המרפסת הקדמית, ניסו לפתוח את הדלת, התחילו לפרוץ דרך תריסי החלון. אלה היו הרעשים ששמענו. ואז הם מרחוק קראו להם, לסיבה שלעולם לא נדע. כל מה שאני יכולה לומר לך זה שנדב וחנה, שגרו שני בתים ממני, נחטפו באותו בוקר. התמונה שיש לי בראש היא שזה קשור לחטיפה שלהם, כי כששכן שלי ראה אותם, הוא ראה שהם הלכו אותם בדיוק בין הבית שלי לבין הבית של השכן האחר."

בדיוק כמו דבורה, גם אדל, אמריקאית מלידה, מוצאת את עצמה מנווטת בין שתי תגובות שונות, של משפחה ושל חברים. "יש לי אח וגיסה שגרים באנגליה, ויש לי דוד ובני דודים בארה"ב. היו שיחות טלפון, ומכיוון שנשלחתי מוקדם מאוד למשלחות לוושינגטון ולגבעת הקפיטול לשאת עדות, אפילו הספקתי לפגוש חלק מהמשפחה שלי לפני סוף אוקטובר. הם אמפתיים. כל המשפחה שלי אמפתית וציונית, לגמרי איתי בזה."

עם חברים, זה כבר סיפור אחר: "יש לי חברה מהילדות שביקורתית מאוד, במיוחד הבעל שלה, לגבי מה שקורה בעזה. זה לא קל, כי זה לא שאני מסכימה עם כל מה שהממשלה עושה. אבל מצד שני, אני לא נמצאת שם בחדרים שבהם מקבלים את ההחלטות." ומכאן היא מגיעה למסקנה חריפה, כמעט זהה למה שדבורה מנסחת מהצד השני של האוקיינוס: "אנשים שצופים מבחוץ, שלא איבדו את הבתים שלהם, לא איבדו את חבריהם, לא איבדו את תחושת הביטחון שהם בנו במשך עשרות שנים, אין להם באמת שום זכות לבקר, לחשוב שהם יודעים יותר טוב מאחרים. זה כל כך קל לשבת אלפי קילומטרים משם, בכורסה הנוחה שלך, ולומר, למה אתם פשוט לא מפסיקים את הלחימה? כל כך קל."

כשהשוותה בין תשעה בנובמבר 2011 ל-7 באוקטובר, אדל, שכבר גרה בישראל כשקרה 9/11, נזכרת: "כבר גרתי בישראל שנים, עברתי לכאן ב-1975. למדתי על 11 בספטמבר כשהדלקתי את הטלוויזיה ופתאום ראיתי את המגדלים בוערים. הדבר היחיד שחשבתי הוא שלמרבה הצער, אולי זה מה שיידרש כדי שאנשים יבינו נגד מה אנחנו נלחמים כאן, את הכוונות השטניות של האסלאם הרדיקלי שאנחנו מתמודדים איתו כמעט על בסיס יומיומי. וזה נמשך בערך שבוע, בהתחלה אנשים דיברו בצורה שהראתה שהם מבינים, אבל זה עבר מהר מאוד."

בכל זאת חזרה אדל להתגורר בנירים כבר באביב 2025, שיפצה את ביתה, והתקינה תריסים חשמליים על הקיר האחורי שהיה חשוף לחלוטין ב-7 באוקטובר. "קהילה בונה חוסן, וחוסן הוא שם המשחק. זה הסוד להצלחה של הקיבוץ הזה, כי היינו קהילה מאוד חזקה, וזה מה שעזר לנו לעבור את התקופה הזאת ולהסתכל לעתיד ביחד: אנחנו כאן, אנחנו ביחד, זה הציונות שלנו, ואנחנו לא הולכים לשום מקום."

מאז 7 באוקטובר יצאה אדל שמונה פעמים לחו"ל, לדבר בפני מחוקקים, קהילות יהודיות ובמות נוספות, ולשאת עדות. בשבוע של יום השנה השלישי היא תהיה בגרמניה, בעצרת נגד אנטישמיות, וכן בבמות קטנות יותר. "שלוש שנים עברו מאז 7 באוקטובר, תודה לא-ל שהחטופים שלנו כבר בבית, אבל הטראומה עדיין טרייה וחיה, ומי שחזרנו לגור בבתים שלנו על הגבול מבינים שזה רחוק מלהיגמר. אנחנו לא מעזים לשכוח, ולא לתת לעולם לשכוח, אפילו לא לרגע, ולכן אני ממשיכה להיענות להזמנות לדבר, כאן ובעולם, וממשיכה לכתוב בבלוג שלי ב-Times of Israel ובקבוצת הפייסבוק שהקמתי ומנהלת, 'Life on the Border with Gaza'".

"מי שלא מתחקר נידון לשוב שוב ושוב לכשלים" – ד"ר מיכאל מילשטיין

בעוד דבורה ואדל מספרות מה קרה בגוף ובנפש, ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, אל"מ במיל', ובעבר ראש הזירה הפלסטינית באמ"ן, מנסה להסביר למה זה בכלל קרה, ומסרב לקבל את ההסבר הנוח ביותר. "אני מסויג מאוד מכך שהמקור לכשל הוא 'קושי לדמיין'," הוא כותב. "זה מונח עמום, על סף הלא-קיים, שייתכן ומסווה את הבעיה האמיתית. אחת המסקנות המרכזיות של ועדת החקירה של 9/11 הייתה הפער החריף של אנשי המודיעין האמריקאים בהבנת תרבות אחרת, ובעיקר שליטה בשפות ופענוח צורות היגיון שונות. כמו ב-73', כך ב-9/11, וכמובן באוקטובר 23', הבעיה מעולם לא הייתה מידע, הוא היה קיים בשפע. הבעיה גם לא הייתה דמיון, מי שיש לו מבורך, ומי שאין לו זו בעיה, ואי אפשר לחנך אנשים לדמיין. הבעיה נעוצה עמוק בבורות עמוקה כלפי הצד השני, מתובלת בלא מעט בוז, היבריס והתנשאות."

"ידענו על כל תוכנית התקיפה של חמאס," הוא כותב, "אבל המסקנה הייתה שזה 'בלוף של ערבים', כפי שסופר בנחרצות שאסור שתהיה מנת חלקו של איש מודיעין רמ"ן אוגדת עזה, בפני הנגדת ו'. מה שיש כאן אינו כשל דמיון, אלא מכתש של ממש בהבנת תרבות אחרת, בעיקר ערבית, שלא מעט מאיתנו, בגלוי או בסמוי, מתייחסים אליה בבוז עמוק."

מילשטיין מצביע על סוגיית האיסוף הגלוי, אוסינט (איסוף מודיעין ממקורות פתוחים וגלויים לציבור; באנגלית: OSINT, Open Source Intelligence), כנקודת הכישלון החדה ביותר: "סוגיית המידע הגלוי היא די מטורפת, בעיקר ב-7.10, כאשר האויב פשוט פרס בשנים שקדמו למתקפה את התוכנית שעליה הוא שקד. לא היה אצלנו מי שיקלוט זאת, ובכלל היחס למידע הגלוי היה נחות. מה שמדהים הוא שעשרים שנה בדיוק אחרי שוועדת החקירה של 9/11 קבעה כי הכרחי להשתדרג דרמטית בהיבטי האוסינט, אצלנו פרקו את היחידה שעסקה בכך, דבר שהוגדר על ידי מפקד יחידה 8200 לשעבר, יוסי שריאל, כ'אחת ההחלטות הקלות שקיבלתי בחיי'. האוסינט אינו רק פתח לעוד מידע, הוא מפתח לצופן פענוח הצד השני, ולצערי, ערב 7.10 הוא הוכחד במודיעין הישראלי." הוא מזהה גם מנגנון פסיכולוגי שחוזר על עצמו, השלכה עצמית: "אם אתה לא מבין את שפתו, אינך מבין את תרבותו ואת ההיסטוריה שלו, ואתה מלא בעצמך ובטוח שאתה יושב על כל המידע הרלוונטי. וכך הגענו לרעיונות על האבולוציה של חמאס, השאיפה של סינוואר להתמקד בהיבט הממשלי והאזרחי, בדיוק מה שאנחנו רצינו שהוא ירצה. מה ששוב מדהים הוא שסינוואר, לפי הזירה הפנימית שלו, הציג את החזון והיעדים האמיתיים שלו ולא הסתיר אותם, אבל אצלנו לא היה מי שיקלוט זאת."

בניגוד לדבורה ואדל, שמספרות על שיקום אישי וקהילתי, מילשטיין מפנה מבט חד כלפי ההווה, ותובע ועדת חקירה ממלכתית: "ועדת חקירה ממלכתית היא חובה, ואנחנו כבר מצויים בנזק עמוק מכך שלא הוקמה, היות והגופים השונים חקרו את עצמם, הזמן פוגע בזיכרון וביכולת התיחקור, ובעיקר כשלים ומחדלים רבים חוזרים על עצמם." בין הדוגמאות שהוא מונה: "פרויקט GHF הכושל שהסב נזק כבד לישראל, פנטזיית טיפוח החמולות והמיליציות בעזה, ולאחרונה האשליה בדבר מיטוט הממשל באיראן. מי שלא מתחקר נידון לשוב שוב ושוב לכשלים, שרק אצלנו הכושלים מקודמים וממשיכים הלאה לכישלון הבא, ללא שום תיחקור וחשבון נפש." הוא גם מזהה תבנית שחוזרת חמישים שנה בדיוק אחרי מלחמת יום הכיפורים, דיכוי מחשבה עצמאית בדרגים הזוטרים: "החשיבה הקבוצתית היא תמיד יסוד מרכזי שעומד בעוכרי אנשי המודיעין. רק בדיעבד מתגלים אנשים כמו סגן סימן טוב או הנגדת ו', ומתברר שהדרגים שמעליהם שמעו אותם, אבל דאגו להשתיק". "כמעט בכל זירה כיום שולטת קונספציה שמעולם לא תוחקרה", הוא מסכם.

"אבא ראה את בנו נחטף על ידי מחבל, ועבר זעזוע נפשי, ולא ייחשב כנפגע איבה" – עו"ד אהוד רוכב

בעוד מילשטיין מפנה מבט אל שורשי הכשל, עו"ד אהוד רוכב, בעלים ומייסד משרד עו"ד, סגן יו"ר ועדת ביטוח לאומי פורום ארצי בלשכת עורכי הדין, וכן סגן יו"ר ועדת נזיקין ויו"ר ועדת ביטוח לאומי מחוז מרכז בלשכת עורכי הדין, שמייצג נפגעי איבה מול המוסד לביטוח לאומי, מפנה מבט אל מה שקורה לניצולים בזירה בירוקרטית שרובנו לא רואים: הוועדות הרפואיות. הוא מלווה מאז 7 באוקטובר עשרות ניצולי נובה ומשפחות נפגעים. "מאז יום 7.10.2023 נפגעי נובה רבים פנו למשרדי לשם הגשת תביעה לנכות מפעולת איבה," הוא מספר. "אציין שהמערכת פעלה באופן ראוי, עת אישרה לכל נפגע נובה הכרה מיידית, ללא בירוקרטיה מיותרת. עוד אציין שהמוסד לביטוח לאומי שילם לנפגעי נובה תגמולי טיפול רפואי מעבר לתשעה חודשים כמקובל." אבל ההכרה הראשונית, הוא מדגיש, רחוקה מלהיות סוף הדרך: "לדאבוני, עד למועד דנא, רבים מנפגעי נובה טרם מקבלים זכאויות לנכויות קבועות, בשל מורכבויות המקרה המזעזע והטראגי והשפעותיו על הנפגעים."

הבעיה המרכזית, לדבריו, היא שהפגיעה הקשה ביותר אצל ניצולי נובה בדרך כלל בלתי נראית: "קיים קושי ניכר להוכיח פגיעתם של ניצולי נובה, שכן הפגיעה הנפשית לא נראית לעין לנוכח בדיקה פיסית. עוד למרבית הנפגעים קשה להביע את מצבם ואף לדבר בכלל על היום הקשה הזה, אשר הסב להם קושי תפקודי רב בעבודה ובחיים החברתיים בכלל." הוא מתאר את תפקידו בוועדות הרפואיות כמעין תיווך רגשי-משפטי: "אני נמצא איתם בוועדה ומסביר ומביע את טענותיהם בעל פה ברגש רב, תוך שאני מציין כיצד הנפגעים מטפלים בעצמם, לרבות מגוון התרופות ופניותיהם למרפאות בריאות הנפש ולפסיכולוגים שונים. אני לא מוותר, ומביע את סבלם בעל פה בפרוטרוט." הפער בין נפגע שמיוצג לנפגע שמגיע לבד לוועדה, הוא מזהיר, לא שולי: "נפגעים רבים ללא בא כוח מייצג לא בהכרח הצליחו במשימה, ועדיין מקבלים נכויות זמניות, או נכויות קבועות שלא גבוהות מספיק ביחס לפגיעתם."

רוכב מפנה זרקור חד גם לחטופים ששבו מהשבי. "אני חושב שעדיין לא הוענק היחס הראוי בדין בנוגע לזכויות חטופים אשר חזרו מהשבי מארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האיסלמי. עסקינן בחטופים אשר עברו התעללויות פיסיות ונפשיות, ועדיין רב הנסתר על הגלוי מבחינת הידע על מצבם." לדבריו, אף שהחטופים זכאים לקצבת נכות מפעולת איבה בשיעור 50% לפחות ללא צורך בוועדות רפואיות, החוק עדיין לא הבשיל למה שהוא רואה כמובן מאליו: "טרם התפתח חוק אשר מעניק לחטופים נכות צמיתה ומלאה בשיעור 100%, ללא צורך בהגשת מסמכים רפואיים. לעניות דעתי, יש צורך דחוף בהחלת חוק אשר קובע כי כל חטוף שחזר מהשבי לאחר 7.10.2023, זכאי לנכות צמיתה מלאה בשיעור 100% לאלתר." הצעות חוק, הוא מציין, כבר מונחות על שולחן הכנסת, "אך טרם עבר חוק קונקרטי בקריאה שלישית."

הביקורת החדה ביותר שלו נוגעת דווקא לפגיעה שהמערכת המשפטית עוד לא ממש יודעת איך להכיל: ההורים והבני-משפחה שראו את האסון מתרחש מרחוק, בטלגרם, בלי להיות פיזית במקום. "לעניות דעתי, יש ליישם במיידית בדין נושא זכאות לנפגע באיבה גם על קרוב משפחה מדרגה ראשונה של נפגע פיסי ישיר, אשר שמע או ראה בתקשורת על אירוע איבה והימצאות הקרוב באופן פיסי וישיר. יש להעניק זכויות של נפגעי איבה גם על פגיעה עקיפה, ולא רק ישירה." הוא מצביע על תקדים משפטי קיים בנזיקין אזרחיים, הלכת אלסוחה, שלטענתו פשוט לא יושמה בהיקש הנדרש לחוק נפגעי איבה: "ההלכה קובעת כי גם נפגע עקיף, ולא רק נפגע ישיר, זכאי לפיצויים בשל ראייה או שמיעה על הימצאותו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה באירוע תאונה. הכיצד ייתכן שאבא ראה את בנו נחטף על ידי מחבל לכיוון רצועת עזה, ועבר זעזוע נפשי, ולא ייחשב כנפגע איבה ולא ייתמך על ידי המדינה."

קין, בסיפור המקראי, מעולם לא באמת ענה לשאלה "אי הבל אחיך", הוא רק שאל בחזרה "השומר אחי אנוכי". שלוש שנים אחרי השבת השחורה, נדמה שהמדינה עדיין מגמגמת סביב אותה שאלה בדיוק, בלי ועדת חקירה שתיתן לה מענה. אבל דבורה ואדל, כל אחת מהצד שלה של קו הגבול, כבר החליטו לענות בעצמן, בבית שנבנה מחדש, בילדה שממשיכה ללמד את בנותיה לא לזרוק זבל לכביש, בקהילה שגדלה מחדש למרות הכל.