הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מילת המפתח של יוה"כ היא המילה "חיים". בתפילת העמידה אנו מוסיפים בכל עשי"ת שמונה פעמים את המילה חיים בקטעים: "זכרנו", "מי כמוך", "וכתוב", "בספר", וביום הכיפורים אנו חוזרים שוב ושוב על הבקשה לחיים גם בפיוטים ובקטעי תפילה רבים אחרים. חשיבות החיים באה לידי ביטוי גם בחובה שיש לחולה לאכול ולשתות בעיצומו של היום הקדוש, אם הצום עלול להביאו לידי סכנה, כמתחייב מהמצווה: "וחי בהם".
אולם למרות העובדה שחיים הם המצרך המבוקש ביותר עלי אדמות, אנשים מתים מדי יום בזדון או ברשלנות. מדינות משקיעות הון אדיר של כסף, ידע וטכנולוגיה בפיתוח נשק אימתני על מנת להרוג כמה שיותר אנשים, במקום לנצל את המשאבים הללו לשיפור החיים ולתועלת האנושות. הקלות הבלתי נסבלת של לקיחת חיי אדם בולטת בסכסוכים בין מדינות, בהרג על רקע דתי – כיום בראש ובראשונה בידי מוסלמים, ואף בארצנו באירועי אלימות שונים ובעיקר בעולם הפשע שבחברה הערבית.
אצלנו רוממות קדושת החיים תמיד בפינו, אבל מקרים של אובדן חיים בשל חוסר זהירות או אף רשלנות מתרחשים באופן יום-יומי. תאונות הדרכים ותאונות העבודה הפכו להיות כמו מזג האוויר: כולם מדברים עליהם, אך אף אחד לא יוצר שינוי. אולם שלא כמו מזג האוויר, מניעת אסונות תלויה במידה רבה בגורם האנושי, במידת המאמץ שמשקיעות הרשויות השונות, ובמידת הזהירות של כל אזרח ואזרחית.
חז"ל אומרים שביום הדין ספרי החיים וספרי המתים פתוחים (ר"ה לב, ב). לשם מה נפתחים ספרי המתים? אפשרות אחת היא שבכל יום כיפור ה' דן שוב את המתים על השפעת מעשיהם בעולם הזה לחיוב או לשלילה. אך יתכן שהם נפתחים למעננו, כדי שניזכר במתים, ונטמיע את ההבנה שהחיים שבריריים, וחשוב שנתאמץ לשמור על חיינו ועל חיי אחרים.
יכול גם להיות שספרי המתים נפתחים כדי שנזכר במתים שהכרנו או שעליהם שמענו, נשים לב לכך שאנו זוכרים בעיקר את מעשיהם הטובים, ונשאב מהם השראה. נחדד לעצמנו את ההבנה שהמעשים הטובים הם הזיכרונות החשובים שהאדם מותיר בעולם אחרי לכתו. אפשר שזהו ההסבר להזכרת הנשמות שעורכים ביום הכיפורים בכאב ובחרדת קודש. זיכרון המתים יעמיק בתודעתנו את ערך החיים, ואולי יטמיע בנו שינויי התנהגות מתאימים, כך שנזכור את עצמנו לחיות חיים טובים.
וכאן עולה השאלה: מהם "חיים טובים" אותם בתפילה אנו מבקשים, ומה ניתן לעשות כדי לשפר את איכות החיים שלנו? המסורת היהודית מלמדת שמותר האדם מן הבהמה בעולמו הרוחני ובפעילותו האלטרואיסטית, ואלה הם הפרמטרים המשמעותיים למדידת איכות חייו האמתית.
לאור זאת המשנה באבות (ב, ז) מלמדת "מרבה תורה – מרבה חיים", והכוונה היא הן לריבוי כמותי והן איכותי. המשנה אומרת שהמרבה ללמוד תורה יזכה לאריכות ימים, כפי שנאמר: "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים" (משלי ט, יא), אך אנו לא תמיד רואים שהבטחה זו מתממשת. אנו רואים יותר את הריבוי באיכות החיים של מי ש"מרבה תורה", שכן הוא מכניס תוכן ומשמעות לחייו, ומשתמש בתכונות המיוחדות לו כאדם בעל שכל ותבונה, דיבור ומחשבה. מסיבה זו "צדיקים במיתתן נקראו חיים" (ברכות יח), שהרי פעולתם משמעותית גם אחרי מותם.
אפשר שזו הכוונה בבקשה שאנו מבקשים בכל שבת מברכין: "ותיתן לנו חיים ארוכים". לחודש יש אורך קבוע וידוע, והוא לא יכול להיות ארוך או קצר, אולם נראה שבקשתנו היא גם על כך שימי החודש יהיו רבי משמעות ומלאי תוכן חיובי, וכך החיים יהיו גדולים באורכם בזכות גודל ערכם. למעלה זו הגיע אברהם, עליו נאמר: "ואברהם זקן בא בימים", והכוונה לפי ספר 'הזוהר' היא שהוא בא עם כל הימים שלו, אף לא אחד מהם היה לבטלה.
ה'חפץ חיים' בפירושו לפסוק: "מי יעלה בהר ה'… אשר לא נשא לשווא נפשי" מביא משל הקושר עיקרון זה לבקשת החיים בתפילות הימים הנוראים. אדם ביקש מחברו הלוואה של אלף רובל, וכשבא המלווה לתבוע את חובו כעבור שנה, החזיר הלווה והצהיר: "אינך צריך למנות הכסף, שכן כלל לא נגעתי בו". המלווה כעס ואמר: "האם בשביל זה הלוויתי לך כל כך הרבה כסף, כדי שהוא יהיה מונח כאבן שאין לו הופכין?! הרי נתתי לך אותו כדי שתיטיב את מצבך ותשקם את חייך". כך, מסביר החפץ חיים, האדם מקבל חיים ממרום, ויחד אתם אף כישרונות ואמצעים כדי שיעשה מעשים טובים, ויעבוד את בוראו. אם הוא אינו עושה שימוש ראוי בכל מה שקיבל, הרי נשא לשווא נפשו, הוא לא טיפל בנפשו ולא קידם אותה, ואין הוא ראוי לעלות בהר ה'.
ביום הכיפורים שעבר כולנו, התפללנו וביקשנו חיים, ותודה לאל, אנו הקוראים מאמר זה, קיבלנו את שביקשנו. כשאנחנו באים ביום הכיפורים הזה ומבקשים שוב חיים, עלינו להוכיח שאנו עושים בהם שימוש משמעותי ורב-ערך. בזכות ההחלטה האיתנה, הרצון וההשתדלות לעשות זאת נזכה לחיים טובים ולשלום.
