מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)אפשר כבר להניח במידה רבה של ודאות כי המלחמה שבאה בעקבות הטבח הנורא בתולדות מדינת ישראל שהתרחש בשמחת תורה תשפ"ד לא תתקבע כמלחמת שמחת תורה אלא כמלחמת 7.10, אולי בגלל העובדה ששמחה וטבח לא יכולים לדור בכפיפה אחת. לעומתה, המלחמה שפרצה ביום הכיפורים תשל"ד, חמישים שנה לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, אכן התקבעה בתודעה הלאומית כמלחמת יום הכיפורים, אולי בגלל שאופיו של היום כיום כבד ראש, יום של חשבון נפש, מתחברת אליו המלחמה הזאת באופן טבעי כמלחמה המבקשת את חשבון הנפש. ואמנם מאז אותה מלחמה נזכר יום כיפור בתודעה הישראלית יותר כיום בו פרצה המלחמה מאשר כאותו יום כיפור, זה שנצטווינו עליו בתורה, והייתה לנדבך מרכזי בו. ביטוי עז לכך קיבלנו כאשר יאיר רוזנבלום, המלחין ששיריו מהווים את פס הקול של הזמר העברי, חיבר לחן מצמרר לתפילת "ונתנה תוקף", וזאת כמחווה לקיבוץ בית השיטה, שאחד עשר מבניו נפלו במלחמה ההיא. הלחן אומץ כמעט בכל בתי הכנסת בישראל, ובכך הטביעה ההוויה הישראלית את חותמה על יום הכיפורים.
ובערב יום הכיפורים הזה אשתף את הקוראים בדף מתוך יומן המלחמה שלי:
"ליל יום שני. אנו יוצאים לכבוש את העיר איסמעליה. השעה 22:00 הגדוד נפרש בשני טורים ארוכים לאורך הדרך הנעה בינות למטעי המנגו. הלילה חשוך ושקט, ירח של סוף חודש יורד למחבוא, הרקיע מעלינו זרוע כוכבים, אוושת המטעים מלווה את אוושת צעדינו וריחם ממלא את חלל האוויר. זמן למחשבות. איש איש ומחשבותיו. התכנסות לתוך עצמך. כיבוש עיר כרוך באבדות. אם הקרב יהיה קל יחסית יהיו אבדות מעטות. אם יהיה קשה יהיו הרבה אבדות. עיניי נעוצות באיתן שצועד לפני, ומאחוריי אני שומע את קול נשימותיו של אבי, ובעיקר מביט ימינה אל הטור הצועד בימין הדרך. מי לא יחזור? המחשבות זורמות, הדמיון עובד ואיש לא יכול לעצור בעדם. הדמיון שלי לא מעז לחזות את נפילתי. אני רואה בעיני רוחי את עצמי צועד חזרה בדרך הזו נושא על כתפיי את גופתו המיטלטלת של אחד מחברי. תמונותיהן של הדמויות היקרות לי, אותם עזבתי בבית, צפות ועולות אל מול פני: אבי, אמי, ניצולי השואה, רעייתי הצעירה ושני העוללים בני השנתיים והשלוש. אני כמו מדפדף באלבום התמונות והתמונות מתחלפות לנגד עיני. חושב עליהם. רק עליהם. עליהם בלעדיי. אחד הלוחמים נושא אתו טרנזיסטור הפתוח לחדשות. קריין החדשות מודיע כי הפסקת האש נכנסה לתוקפה בשעה 22:00. צחוק הגורל. השעה 22:30 ואני בדרכי לכיבוש איסמעליה. זה לא כל כך נעים להיהרג אחרי הפסקת האש. אנו קרבים והולכים, הנה בתיה הראשונים של איסמעליה. השקט מופר לפתע, פגזים נופלים על העיר ומאירים את שמי הלילה ואת הבתים. בסיוע האור אנו רצים ונצמדים לקירות הבתים. אווירת קרב…ולפתע כמו ברק מבזיקה הידיעה: אי שם בדרגים הגבוהים ויתרו על הרעיון לכבוש את איסמעליה, אולי בגלל הפסקת האש, ואנו פונים לאחור ומתחילים בצעידה בדרך בה באנו. מה אומר ומה אדבר, לא אכחד: טוב למות בעד ארצנו, אך עוד יותר טוב לחיות בעדה. עשרות ואולי מאות צעירים ישראליים קנו בזה הרגע את חייהם. הבוקר מתחיל להפציע ואנו מתחילים בניסיונות לתפוס יותר ויותר שטחים, עוד מטע ועוד מטע. להיצמד כמה שיותר לאיסמעיליה, שאת מצבת החייל האלמוני, סמלה של העיר, אנו רואים כל הזמן לנגד עינינו. הפסקת האש לכאורה תופסת אותנו מעורבים לגמרי במערך הצבא המצרי. אנו נתקלים במוצב מצרי. צופים אל המוצב. החיילים המצריים מנהלים את שגרת חייהם. אף אינם מעלים על דעתם שעיני לוחמים ישראליים צופות בהם ממרחק של עשרות מטרים. כדור אחד שיירה יצית את האש והקרב יתלקח. לא נכנסים לקרב. ממשיכים. מדי פעם נתקלים בחיילים מצריים תועים. אנו שובים אותם. אנו אוספים חיילים מצריים כאסוף ביצים עזובות. נעצרים ליד מבנה בלב מטעי המנגו. "פה נקים את מפעלנו". מנוחה. נשענים אל גלגלי המשאית שהוצמדה לנו. לפתע מטח יריות הפוגעות באחד הגלגלים וניתזים ממנו בשריקה חדה. קופצים אל מאחורי קפל קרקע ותרים אחר מקור הירי. שני חיילים מצריים נמלטים בריצה נגלים לי לפתע. עוד רגע ייעלמו אל בין סבך העצים. לירות? את חטאי אני מגלה היום. לא יריתי. קשה להאמין כמה מחשבות יכולות לעלות בראשו של אדם בשבריר שנייה. כן, גם על משפחותיהם חשבתי באותו הרגע, אנחנו כבר בהפסקת אש, שני חיילים מצריים ייוותרו בחיים ויחזרו אל חיק משפחותיהם".
יהי רצון שחגי ישראל ישתחררו מלפיתתן של המלחמות הכרוכות בהן ולא נדע עוד מלחמה.
