בן קימון אלישע (עיתונאי 'ידיעות אחרונות' ו-ynet, מרצה לענייני התיישבות ביטחון ותקשורת)הסרט התיעודי "נז"א" (נזק אגבי) העניק לכולנו סיבה מצוינת לבחון מקרוב את שיטת ההפעלה של צה"ל מול מטרות אויב. במיוחד במעבר החד שבין מלחמה עצימה ותמרון רחב, לבין תפיסת ה"הגנה ההתקפית" שמובילה כעת את הפעילות בגזרות השונות. אך עוד לפני שנצלול למכניקה של קבלת ההחלטות הצבאית, חובה לעצור לרגע במישור הקולנועי והעיתונאי. בכל זאת, מדובר ביצירה שזכתה בפרס בפסטיבל ונציה.
כמי שלמד קולנוע ועקב אחר פסטיבלים וסרטים זוכים נחשבים בארץ ובעולם, אומר בזהירות המתבקשת (כי ראיתי רק קטעים בודדים מהסרט), שככה לא נראה סרט זוכה. קטעים ששוחררו מהסרט מוכיחים כי מדובר ברצף עדויות של דמויות מוצללות ללא שמות, ללא יחידות, ואפילו ללא הגדרת תפקידם המדויק. מעל הכול, מדובר ביצירה חסרת יכולת לסגור מעגל עיתונאי בסיסי. בשום שלב לא פנו "היוצרים" לדובר צה"ל לקבלת תגובה, לבירור עובדתי, או להצגת נרטיב השונה מזה שהוחלט לגבש מראש. שום הצלבה על הדברים בתוך היחידות עצמן אלא רק מול דיווחים פלסטינים (ע"ע נזא 500 – מספר מופרך לחלוטין. מי שיודע באמת את המספרים- שאסורים בפרסום- מגחך נוכח ההפרזה). ברמה המקצועית, מדובר במוצר שאינו ראוי לשידור, אשר חשוף לבעיות משפטיות ותביעות דיבה. אפילו יוצר הסרט הודה כי מעולם לא ביקר בתא שליטה של חיל האוויר ולא פנה לצה"ל לבדיקת המקרים.
אז איך בכל זאת זוכים בפרס נחשב? התשובה פשוטה: רוכבים על סנטימנט אירופי רחב. הבמאי, יובל אברהם, זיהה נוסחה. ככל שהנרטיב הופך קיצוני יותר נגד ישראל בהקשרי מלחמה וכיבוש, כך יזכו היוצר ויצירתו לתהודה ולכבוד גדולים יותר באירופה. כל צילום זוכה. אברהם אינו עיתונאי, הוא קולנוען חלש. הסרט הבינוני שלו זוכה להצלחה בשל הנושא בלבד. הראיה לכך נמצאת כבר בסרטו הקודם על יהודה ושומרון. גם שם נרשמה היעדר ניתוח של הסוגייה על כל גווניה, ואפס ניסיון להעמיק שורש. השיטה הייתה פשוטה: נוסעים לכפר פלסטיני, מדליקים מצלמה והאירופאים כבר יעשו את השאר. ההקצנה הזו הגיעה לשיאה בעזה. המבחן העיתונאי או הקולנועי האמיתי של אברהם יימדד ביום שבו ייקח נושא שאינו "באנקר" בטוח להצלחה, ויצור ממנו סרט. ספוילר. אל תחכו לזה בפסטיבלים. ללא הנדסת התודעה הפוליטית, יצירות כאלו ייזרקו מהר מאוד מהמדרגות.
האמת מאחורי הבינה המלאכותית והנז"א
ועדיין, העיסוק בנז"א ובשיטות התקיפה של צה"ל הוא נחוץ ומורכב. תוך הליכה זהירה בין טיפות הצנזורה, כדאי להבין את המסגרת האמיתית של בניית המטרות והתקפתן. טענות הסרט נשענות בעיקר על שתי קביעות מרכזיות. ראשית "הפללה ותקיפה רובוטית". הסרט טוען לשימוש בבינה מלאכותית להפללת מטרות באופן אוטומטי, כך שתקיפות מבוצעות ע"י מכונות ללא מגע אדם. במערכת הביטחון מבהירים כי אכן נעשה שימוש באלגוריתמים מתקדמים, אך גם במערכות הטכנולוגיות ביותר יש מספר פעמים מגע יד ועין אדם פיזית בדרך לתקיפה. המודיעין מביא את המטרה לרמת תמך. המטרה עולה לאישור קצין מודיעין (קמ"ן). המטרה מאושרת על ידי מפקד באגף המבצעים (אמ"ץ) בהתאם למדיניות האש העדכנית. אין "מוצר AI" שעוקף קמ"ן ומפקד.
יתרה מכך, מאז ה-7 באוקטובר הוציא צה"ל יותר מ-100 גרסאות שונות של מדיניות אש, נתון המעיד על דינמיות ובחינה מחדש של ההנחיות בכל עת.
שנית השימוש במונח נז"א. הסרט מציג את המושג "נזק אגבי" כגנאי, בעוד שבמערכת הביטחון מסבירים כי צבאות שלא משתמשים בו הם-הם הצבאות הפושעים. הנז"א הוא הכלי שמחייב את המפקד בתא התקיפה לשאול. מהי בכירות המטרה, כמה בלתי מעורבים יש במרחב, וכמה אזרחים מותר לסכן בצד השני בהתאם למדיניות? הטענה בסרט על היתר לנז"א של 500 אזרחים היא מופרכת מיסודה. המספרים הללו, המאושרים בדרגים הבכירים ביותר, נמדדים בעשרות בודדות בלבד.
בצה"ל לא מתכחשים לכך שישנן טעויות. היו טעויות בעזה, בלבנון וגם באיראן. בלחימה רציפה ובעצימות גבוהה טעויות מתרחשות, אך לצד זאת פועל מנגנון תחקור מטכ"לי שמפיק לקחים המיושמים בשטח באופן מיידי. צה"ל מקפיד על אזהרות מוקדמות, החל משיחות טלפון ועד פרקטיקת "הקש בגג" ועוד. אירוני לגלות כי דווקא אחד הקטעים ששוחררו מהסרט סותר את הטיעון המרכזי שבו. אחד המרואיינים משתבח בכך שידע לשרטט בדיוק מי גר בכל בלוק בעזה וכמה אנשים שוהים בו. זו בדיוק ההוכחה שצה"ל חוקר, יודע מי נמצא בכל בית, ונשען על מקורות אמינים לפני קבלת החלטת תקיפה.
אך מעבר לעובדות, בשיחות סגורות עולה נקודה כואבת ומשמעותית לא פחות. היחסים בתוך תאי התקיפה. איך אמור להרגיש לוחם שיושב בתא תקיפה ומבצע את משימתו, כשהוא צריך לשאול את עצמו אם האדם יושב לצדו מפרש את האירועים באופן מעוות, ורץ מחר לפסטיבלים בחו"ל כדי להכפיש את חבריו? תקיעת התריס הזו בתוך תאי התקיפה היא העוול האמיתי שחולל הסרט הזה, לצד הנז"א הגבוה שיצר יובל אברהם בעולם.
