אלמקייס עוזיאל (טוען רבני, מגשר ובורר על פי ההלכה)"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א)
בספרו "אור החיים" שואל רבנו חיים בן עטר זצ"ל מדוע פנה משה גם לשמים וגם לארץ? הוא מסביר כי האדם מורכב משני חלקים: הנשמה הרוחנית שמקורה בשמים, והגוף הגשמי שמקורו מן הארץ. בימי תשובה אלו קורא משה רבנו לאדם לאזן בין שני החלקים. כשהאדם חוטא, הוא נותן לחלק ה"ארצי" והחומרי שבו להשתלט. התשובה האמיתית של שבת שובה היא היכולת להאזין לקול השמים שבתוכנו – לנשמה האלוקית – ולהשליט אותה על הארץ (החומריות). הקדוש ברוך הוא, כנשר המרחף על גוזליו, אינו מחפש להעניש, אלא מחכה "בידיים פרושות" להרים את האדם חזרה למעמדו הרוחני.
הנשר הגדול של יהדות מרוקו, ה"אביר יעקב", מפרש בספרו "פתוחי חותם" את הפסוק "יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" כי התורה והתשובה דומות למטר ולטל. המטר יורד בעוז ויכול לעיתים לשטוף, ואילו הטל יורד בנחת וברוך ומחיה את הצמחייה בלילה. בשבת שובה, על האדם להשתמש בכוח הדיבור שלו ("אמרי פי") לתפילה ולתחנונים ברוך וברוגע כטל. התשובה אינה צריכה לבוא מתוך ייאוש או שבר, אלא מתוך הבנה שהקב"ה מחייה אותנו בכל רגע מחדש בנחת, כמו הטל.
המשפט והרחמים- בעל ה"קרני ראם" והרב הראשי של מרוקו, רבי רפאל אנקווא, מתעכב על הפסוק המרכזי בשירה "הצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" ומסביר כי בימים אלו, שבין כסה לעשור, מידת הדין ומידת הרחמים משמשות בערבוביה. הקב"ה מנהיג את עולמו בצדק מוחלט, אך המשפט האלוקי ספוג ברחמים. כאשר האדם עושה צעד קטן של תשובה בשבת זו, הקב"ה הופך לו את מידת הדין למידת הרחמים, כי "תמים פעלו" – רצונו להשלים את האדם ולא להחריבו.
**
מעשה במלך גדול שהיה לו ציפור שיר נדירה ואהובה. יום אחד, שכחה הציפור את יופייה, ברחה מן הארמון והחלה להתפלש בבוץ יחד עם עופות הבר, עד שנוצותיה התלכלכו וקולה נצרד. המלך, מתוך אהבה גדולה, לא שלח את ציידיו לכלוא אותה, אלא יצא בעצמו אל השדה, עמד מרחוק והחל לשרוק את המנגינה שהציפור הייתה רגילה לשיר בארמון. כששמעה הציפור את שריקת המלך, נזכרה בביתה המפואר, ניערה את הבוץ מכנפיה ועפה היישר אל זרועותיו הפרושות של המלך.
הנמשל והסיפור על הבבא סאלי (רבי ישראל אבוחצירא): הציפור היא נשמתו של כל יהודי, והמלך הוא הקב"ה. במהלך השנה אנו עלולים להתלכלך בבוץ החומריות, בשבת שובה, הקב"ה "משמיע לנו את המנגינה" – קורא לנו לשוב.
מסופר על סידנא הבבא סאלי זצ"ל, שבשבת שובה היה יושב שעות ארוכות ומזיל דמעות כמים במהלך קריאת פרשת האזינו. שנה אחת, הגיע אליו אדם שהיה רחוק מאוד מתורה ומצוות, שבור לב ומיוסר ממעשיו, והרגיש שאין לו סיכוי להתקבל בשמים. הבבא סאלי הביט בו בעיניו הקדושות, חיבק אותו ואמר לו: "בני, האם ראית פעם נשר שנוטש את גוזליו משום שהתלכלכו? התורה אומרת בפרשתנו" 'כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף". הקב"ה רק מחכה שתנער את העפר, והוא כבר יישא אותך על כנפיו. שבת שובה היא הזמן שבו האבא הגדול מוחל על הכל". באותו הרגע, השתנו חייו של אותו אדם והוא חזר בתשובה שלמה.
מפרשת האזינו ושבת שובה אנו לוקחים צידה לדרך: התשובה אינה ריחוק ופחד, אלא שיבה הביתה.
כשם שהשמים והארץ קבועים ואינם משנים את תפקידם, כך האמונה והפוטנציאל הרוחני שבתוכנו נותרים טהורים תמיד. אל לנו להתייאש מן המרחק שנוצר במהלך השנה, אם רק נעשה פתח כחודו של מחט, ונאזין לקול הנשמה ("האזינו השמים"), נזכה שהקב"ה ישפוך עלינו ממטר הרחמים והסליחה, ויכתבנו ויחתמנו לחיים טובים ולשלום.
(יהיו הדברים לעילוי נשמתו הזכה והטהורה של ר' לעזיז אלמקייס זצ"ל)
