מערכת שבתוןהורי אשתו נרצחו, הבית בבארי נשרף עד היסוד, הפרגולה הפכה לפחם, הכלבה נורתה בפתח, – ורק הסוכה הראשונה שבנה איתי שאבי בחייו נותרה שלמה. שלוש שנים אחרי, הוא ומשפחתו עדיין נודדים מדירת ארעי לדירת ארעי ברחבי אירופה, בלי בית לחזור אליו. סיפור על דקל אחד שהפך לממ"ד, על חייל אחד שהפך לסנדק, ועל חג הסוכות שמלמד מה זה באמת בית
לפני הראיון הוא שלח לי תמונה שלו, גבר עם כובע מצחייה לבן, זקן אפור קצוץ וחולצת טי שחורה, ידיו מונחות על השולחן והמיקרופון מוטה אליו. התבוננתי רגע בפנים האלה – פנים של איש שלא ישן שינה שלמה כבר שלוש שנים, ועדיין, כשהוא מדבר, יש בקולו רכות מוזרה, כמעט מנומסת, כאילו הוא מתנצל על כך שהסיפור שלו קשה מדי לשומעים. כשאני מדבר איתו הוא כבר לא בסטודיו. הוא באתונה, בדירה שכורה לשבוע או שבועיים, אחרי שלושה חודשים של נדודים בין מדינות אירופה, בלי בית לחזור אליו – לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הבית שלו פשוט לא קיים.
"תאמין לי," הוא אומר, "הבחירה שלי הייתה לחזור הביתה ושיהיה לי בית וחיים ושמחה. אבל אין בית. הוא נשרף. אמרו לנו: תור. אז אנחנו בתור".
ואני חושב על סוכות, שממש בפתח, ועל ההלכה הפשוטה שכל ילד יודע: סוכה היא דירת ארעי. שבעה ימים בשנה עוזבים את דירת הקבע, יושבים תחת סכך שרואים דרכו את הכוכבים, ולומדים שהבית האמיתי אינו הקירות. איתי שאבי לא צריך את שבעת הימים האלה. הוא חי בסוכה כבר שלוש שנים.
סוכה ראשונה בחיים
צריך לחזור לחודש תשרי תשפ"ד, שבועיים לפני שהעולם התהפך. איתי, בן למשפחה מסורתית מהשרון, ספר במקצועו, שהתחתן עם מורן, בת קיבוץ בארי, ועבר לגור בקיבוץ שבו, כדבריו, "אתה לא בדיוק אוכל כשר" – מצא את עצמו באותה שנה עם געגוע שלא ידע להסביר. "הייתה לי הרגשה שחסר לי את זה בבית. חסר לי בית כנסת ביום שישי, חסר לי חג, חסר לי משהו שהוא ראש – משהו שמעליי." בראש השנה הוא לקח את התאומים שלו, בניה וסיני, בן ובת בני שלוש וחצי, לבית הכנסת של הקיבוץ לשמוע תקיעת שופר. ביום כיפור הסביר להם שאבא צם, ולמה. וכשהגיע סוכות אמר להם: "יאללה, בואו נבנה סוכה".
"בחיים שלי לא בניתי סוכה", הוא צוחק, ובצחוק הזה יש כאב שאי אפשר לטעות בו. הם קטפו יחד עשבים מהקיבוץ, הילדים הכינו קישוטים, והוא קיבע את הסוכה בעץ אל הפרגולה של הבית, כמו שמקבעים דבר שאמור להישאר. חסר לו סכך. ואז הביט בחצר שלו וראה דקל צעיר, סבוך, שגדל צמוד ממש לחלון הממ"ד. הוא שאל את חבר ועדת הצמחייה אם מותר לגזום אותו, וזה אמר לו: בטח.
התבוננתי בתמונה השנייה. איתי עומד בין כפות הדקל הירוקות, פניו מבצבצות מבין העלים, ידו מונפת מעלה, ובעיגול אדום מסומן המקום שבו ידו נאחזת בגזע. זו לא תמונה מהגיזום. זו תמונה מהשחזור. מהמקום שבו, שבועיים אחרי שגזם את הדקל הזה לסכך של הסוכה הראשונה שלו, הוא הכניס מתחתיו את שני ילדיו הקטנים, משך על כולם את כפות התמרים, וישב שם ארבע שעות בזמן שמחבלים רצו במרחק עשרים סנטימטר ממנו.
"שמע ישראל" ארבעים דקות
06:34, שמחת תורה ה'תשפ"ד. איתי ומורן מתעוררים מהתפוצצויות. הם תושבי העוטף, מכירים את הצלילים, אבל הפעם זה מאות רקטות. "בשנים קודמות, אם היה מטח של עשרים, ידעת שמתחיל מבצע. פה זה היה מאות. היה ברור שהתחילה מלחמה". הם רצים לממ"ד עם הילדים, ובקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ מתחילות להופיע ההודעות: חדירת מחבלים. תנעלו את הממ"דים.
"ואני עומד מול דלת הממ"ד", הוא אומר בקול שקט, "ואני מבין שאין מפתח. אי אפשר לנעול את הדבר הזה. ופה מתחיל חוסר האונים המטורף, כי כמה רגעים אחרי זה אתה כבר שומע צעקות בערבית, ואתה רואה אותם רצים על החלון, ואתה שומע יריות, ואף אחד לא בא. אתה לבד".
פעמיים, בשבע ועשרים ובשמונה וחצי, דפקו מחבלים על דלת הבית והמשיכו הלאה. בעשר וחמש דקות הם חזרו ופרצו את דלת הכניסה. הכלבה הגדולה של המשפחה, שאיתי שחרר החוצה כי חשש שתנבח בממ"ד ותסגיר אותם, נבחה על הפולשים. "הייתה איזו תקווה שהם יפחדו ממנה ויברחו. הם ירו בה שני כדורים, והיא התחילה לילל, ואז דפקו בה עוד כמה כדורים".
ארבעים דקות הסתובבו המחבלים בתוך הבית, שברו זכוכיות, בזזו, ירו. ארבעים דקות שבהן איתי שאבי, איש שלא נהג ללכת לבית כנסת, עמד בחושך מוחלט – הם ניתקו את החשמל – מחזיק את ידית דלת הממ"ד בכל כוחו ואומר. "נכנסתי למנטרה של 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ועוד פעם, ועוד פעם, ארבעים דקות. כל מה שאני עושה זה מחזיק את הידית ואומר שמע ישראל". הם הגיעו לדלת. הוא הרגיש את הידית זזה מהצד השני. שתיים־שלוש דקות של מאבק על ידית אחת, חיים מול מוות, עד שהתייאשו. אחר כך חזרו עם ברזל.
"פחד לא משחק פה תפקיד", הוא אומר. "הפחד נגמר ברגע שהם פרצו לבית. אתה כבר במקום של – אני מנסה לחיות כל עוד אני יכול. אני לא מפסיק. עוד לא הכניעו אותי".
ואז הם עשו מה שלמדו מהנאצים. שברו את התקרה האקוסטית, חשפו את פתח המזגן, הדליקו צמיג בחוץ, והעשן השחור נשאב פנימה. "הם הפכו את הממ"ד לתא גזים. רצו לחנוק אותנו שם." איתי הדליק פנס בטלפון וראה את הענן נכנס. הם התחילו להיחנק. "אמרתי למורן: אין ברירה, מרימים ידיים. אני פותח את הדלת ואנחנו מסגירים את עצמנו. הייתה לי תקווה שכשיראו ילדים קטנים הם ירחמו עלינו". הוא ניסה לפתוח את הדלת – ולא הצליח. "פתאום כל הכוחות שהיו לי… הרגשתי חלש בידיים. ניסיתי פעמיים ולא הצלחתי. אני לא יודע מה קרה ברגע הזה".
תתבוננו במשפט הזה. ידיים שאחזו ידית ארבעים דקות מול מחבלים לא הצליחו לפתוח דלת כדי להיכנע. לימים יתברר שהמחבלים שברו את הידית מבחוץ כדי שלא יוכלו לצאת – הם רצו שהמשפחה תיחנק בפנים. יש מי שיקרא לזה מזל. אני קורא לזה יד אחרת, שדחפה אותם אל החלון.
הדקל שהיה לממ"ד
"הלכתי לחלון. הייתי בטוח שמחכה לי שם מישהו ושאני מקבל כדור בראש. פתחתי – לא היה שם אף אחד." הוא קפץ החוצה, ושם, במרחק שמונים סנטימטר מחלון הממ"ד, עמד הדקל שגזם שבועיים קודם. מורן הגישה לו את התאומים בזה אחר זה, הוא דחף אותם מתחת לכפות, היא יצאה אחרונה, הוא סגר את התריס מאחוריהם, וארבעתם התכנסו מתחת לעץ. "ישבתי בישיבה מזרחית, מורן לידי, הילדים מכורבלים בינינו, ומשכנו את כפות הדקל ותפסנו אותן בין אצבעות הרגליים." סכך. סכך אמיתי, כזה שמכסה משפחה שלמה.
ומסביב – גיהינום. "ברגע שקפצתי החוצה ראיתי שכל השבילים מפוצצים במחבלים, רצים באמוק". לא רק חמושים. גם בוזזים אזרחיים. "אני זוכר אחד שלקח את כל כלי העבודה שלי, העמיס אותם על אופניים, נסע לעזה – ואחרי שעה ראיתי אותו חוזר לעוד סבב." הם עברו על השביל, במרחק עשרים סנטימטר, שוב ושוב, ולא ראו. "שמענו את השכנים שלנו נרצחים ולא יכולנו לעשות כלום. אתה חייב להיות בשקט מופתי, כי מספיק אפצ'י אחד וקולטים אותך".
והתאומים, בני שלוש וחצי, שתקו. ארבע עשרה שעות, בלי אוכל ובלי מים, בלי בכי. "הם הבינו את הסיטואציה. חד־משמעית." בשלוש אחר הצהריים הגיעו הטנקים, המחבלים עלו על הגגות להילחם בצבא, והחצר נעלמה בתוך ענן עשן. גיצים נחתו על השיער של הבת. הם מצאו דלי, טבלו בו את החולצות והצמידו לפנים כדי לנשום. וכשהאוויר נגמר, איתי אמר למורן: רצים.
בשלוש וחצי הוא יצא ראשון לשביל. מורן קפאה. "איך שהיא הגיעה לשביל היא פשוט קפאה." כוח מחבלים על אחד הגגות פתח באש. "שמענו את היריות באוזניים". הוא חזר, תפס אותה, והם רצו – בלי מילה, "הבנתי שאם לא צועקים הם לא פוגעים בך" – ארבע מאות מטרים תחת אש, על שבילים שיתאר אחר כך כ"גיהינום של גופות, של חברים ושל מחבלים". עד לחורשה ליד גדר הקיבוץ. שם, על הרצפה, ערמת גזם. הוא חפר, הכניס את המשפחה, וסגר את הענפים מעליהם "כמו שמיכה". ומשם, כמעט חמש שעות נוספות, בתוך אפלה ורעש טנקים, בטוח שאף אחד לא ימצא אותם עוד יומיים־שלושה.
החייל שהפך לסנדק
בשמונה וחצי בערב הוא יצא מהערמה, נעמד מול עץ, וראה אורות אדומים מעבר לגדר. "הייתי בטוח שזה רכב של חמאס. חזרתי לערמה ואמרתי למורן: חמאס פה, שקט עוד פעם". עשרים דקות אחר כך שמע קולות. הוא
זחל עשרה מטרים, נעמד מאחורי עץ, והקשיב. עברית. "צעקתי: חייל! ומישהו ענה: מי זה? אמרתי: אני אזרח ישראלי, אני עם שני ילדים פה. והוא אמר: בוא אליי".
"יצאתי מהשיחים, הוא יצא מהשיחים בצד השני, ופתאום אתה רואה חייל. מישהו שלנו. מורן יצאה מהערמה והתחילה לבכות. והוא אמר לנו: אנחנו פה, אנחנו שומרים עליכם, הכל בסדר, תהיו רגועים. הוא ריכך אותנו כל כך, בטון כזה, שקראנו לבן שלנו על השם שלו".
את השם הוא לא יכול לומר לי. שם נדיר, יחידה שאסור לפרסם. אבל הבן הצעיר של משפחת שאבי, שנולד אחרי השבעה באוקטובר, נושא את שמו של החייל ההוא, והחייל ההוא היה הסנדק בברית. "הוא היה הניצחון שלנו. הוא הביא לנו אנושיות בתוך כל הכאוס. כל החיילים שם היו גיבורים, אבל הוא כל הזמן דיבר איתנו והרגיע אותנו, והיה שם חיבוק אמיתי".
יש דבר אחד שאיתי לא סיפר לי בשיחה, ואני מבין למה. מצאתי אותו בתיעוד של כאן 7.10.360. הוריה של מורן, יובל ומעיין בר, שניהם בני 65, חברי בארי, לא ענו לטלפון באותו יום. עשרה ימים נחשבו נעדרים, ואז הגיעה ההודעה: נרצחו. כלומר, בזמן שמורן שכבה מתחת לדקל, מחזיקה בין רגליה את כפות התמרים, הוריה כבר לא היו בין החיים. הבית של איתי נשרף. הבית של מורן – ההורים שגידלו אותה – נעלם באותו יום לחלוטין.
הפחם והסוכה
ועכשיו תתבוננו בתמונה השלישית. בית קטן וישן, קירות אבן שהפיח שינה את צבעם לאפור־שחור, פתחים חשוכים במקום דלת וחלונות, גג רעפים שקרס פנימה, מכונת כביסה שרופה מוטלת בחוץ, ומעל – עצים שנצרבו עד שעליהם הפכו לחלודה. שלושה ימים בער בארי. "הקירות נאכלו, הגגות קרסו, הפרגולה הפכה לפחם – אפילו לא לפחם, לכלום." הסוכה הייתה מקובעת אל הפרגולה הזאת בעץ. החיבור נשרף. הפרגולה נעלמה.
הסוכה נשארה שלמה.
"מה אתה אומר," אני שומע את עצמי אומר, ואיתי חוזר על זה בשקט: "הסוכה נשארה שלמה." והדקל – "הדקל הזה הגן עלינו יותר מהממ"ד, יותר מהבית, יותר מכל הדברים האלה." העץ שנגזם כדי להיות סכך לסוכה הראשונה שלו, כדי שילדיו "יספגו קצת יהדות", הפך בשמחת תורה לסכך שמעליו ריחפה שכינה, בעוד הקירות שהיו אמורים להגן נאכלו באש. ההלכה דורשת שהסוכה תהיה ארעית. הקבע נשרף. הארעי ניצל. אין לי מה להוסיף על זה.
שנה אחרי, בסוכות תשפ"ה, הוא חזר אל החורבות ובנה אותה מחדש, מאותם קרשים, ליד אותו בית שרוף. "כל הבית נשרף, אבל הסוכה לא. זה היה סימן בשבילי לבנות אותה". היום כל השכונה כבר נהרסה, לקראת הבנייה מחדש. הבית איננו, הסוכה איננה. "ברוך השם שאתם קיימים", אני אומר לו, והוא עונה בקול שאין בו שמץ מרירות: "כן. אנחנו קיימים".
סוכות באתונה
קיימים, אבל בלי בית. תחילה ברשפון, אחר כך במגורים הזמניים שהמדינה בנתה למפוני בארי בחצרים. "אנשי חצרים מדהימים והמדינה עשתה מעל ומעבר". הוא מקפיד להגיד, "אבל בסופו של דבר אתה גר בתוך סוג של בסיס צבאי, בין אנשים שגם להם יש שכול וגם להם יש קושי, ואתה לא יכול לספוג גם את עצמך וגם אותם. אם אתה רוצה להחלים, אתה צריך לצאת רגע החוצה". הם יצאו. איתי ומורן הפסיקו לעבוד – הוא היה נהג של דפוס בארי – "והתכנסנו לתוך המשפחה. אנחנו איתם עשרים וארבע שבע. אין לי מה לעשות איתם חוץ מלחבק. כי זה לא נגמר בשבעה באוקטובר. עדיין יש להם סיוטים. עדיין הם מפחדים. הפסיכולוגים הכי מומחים אומרים לנו את אותו הדבר: הם לא יודעים איך לעזור."
אז הם נודדים. שלושה חודשים באירופה, שבוע־שבועיים בכל מדינה, דירה שכורה ואז עוד דירה שכורה – דירות ארעי, סוכות של ממש – ומשם למזרח, ובעוד שנה, אולי, חזרה לבארי. בין הנדודים איתי כתב ספר, שנולד מפוסטים בפייסבוק שאלפים התחילו לעקוב אחריהם. הוצאה גדולה שאליה פנה אמרה לו שהם עסוקים כרגע בספר של חטוף. הוא שילם מכיסו על הכל, והספר יוצא לאור בחודש הבא. באוקטובר הוא יטוס לארץ להשקה, ויחזור לדירה הבאה.
"המדינה תומכת בכם, נכון"?
אני שואל. הוא מהסס. "יש דיור וכלכלה, וזה נגמר בראשון בחודש. ויש את הביטוח הלאומי – זה ממשיך." בראשון בחודש נגמרת ההכרה במשפחה שהסתתרה ארבע עשרה שעות מתחת לדקל בזמן ששכניה נרצחים. הילדים בני שש וחצי היום. הם עדיין לא ישנים.
בסוכות הקרוב אשב בסוכה שלי ואחשוב על דקל אחד בבארי. ועל מה שהתורה אומרת: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". לא בבתים. בסוכות. יש אומרים סוכות ממש, ויש אומרים ענני כבוד. איתי שאבי לא צריך להכריע. הוא ראה את שניהם ביום אחד – סכך של דקל מעל ראשו, ומשהו אחר, שאין לו שם, שדחף אותו אל החלון כשידיו כבר לא יכלו.
"מתי אתם חוזרים לארץ?" אני שואל בסוף. "לביקור קטן, באוקטובר." ואז, אחרי שתיקה: "כשיהיה בית – נחזור לבית".
עד אז יש לו סוכה. באתונה, ובזו שאחריה, ובזו שאחריה. וכל מי שיושב השנה תחת הסכך שלו ורואה דרכו כוכבים, כדאי שיזכור שיש משפחה אחת שלמדה, בדרך הקשה מכולן, מהו בית של קבע ומהו בית של ארעי – ואיזה מהן באמת מגן.
