מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)עד שמחת תורה תשפ"ד עוד התהלכו רבים בתוכנו בתחושה שעם הקמת מדינת ישראל סיימה הציונות את תפקידה ההיסטורי, עם ישראל חזר לארצו, כונן מדינה משלו, היה לחלק ממשפחת העמים, האנטישמיות הייתה לנחלת העבר, המדינה יכולה לנוח על זרי דפנה. פה ושם היו סבבי מלחמה אבל לא היה בהם כדי לשנות את המציאות החדשה בו שרוי עם ישראל.
בשמחת תורה תשפ"ד הסתיימה תקופת האשליות. מדינת ישראל איננה עובדה מוגמרת, מדינות האסלאם עומדים עליה לכלותה, השפעתן ברחבי העולם הולכת וגדלה, הברית התרבותית לכאורה, שנכרתה בינינו לבין ארצות המערב, איננה מובטחת, האנטישמיות בהן גואה, אזרחי ישראל נקראים שוב ושוב להגן עליה, אזרחי ישראל אינם יכולים לשוב לשגרת יומם, המדינה קוראת להם.
הציונות לובשת צורה חדשה. הסוגיות הרובצות לפתחה של המדינה גדולות מכוחה. נשיא ארה"ב, ג'ון קנדי, אמר בנאום ההשבעה שלו: "אל תשאלו מה המדינה יכולה לעשות למענכם אלא מה אתם יכולים לעשות למען המדינה". זו צריכה להיות סיסמתה של הציונות החדשה, ונדמה שהציונות הדתית הייתה הראשונה לאמץ את הסיסמה.
מטולה שמדינת חיזבאללה מקיפה אותה משלושת צדיה ניצלה בנס בשמחת תורה. תושביה פונו ופוזרו לארבע כנפות הארץ. במהלך המלחמה נפגעו 70% מבתיה. לא היה כמעט יום שבו לא נתבשרה משפחה ממטולה, אי שם בארץ, על פגיעה בביתה.
כעבור שנה וחצי שבה מחצית תושבי מטולה לביתה. המחצית השנייה לא שבה. מטולה הייתה פגועה, קודרת, שוממה וחשוכה. המדינה יכולה להרעיף על יישוב כמויות כסף לרוב, אך אין בכוחה להסיר את עננת העצב המרחפת מעליה.
timo-wagner-unsplash
התשובה הציונית ההולמת היא עלייה מחודשת למטולה, שתדליק את האורות בבתיה, ועם כל הניסיונות להצניע לכת, לא נוכל להתכחש לכך שמשפחות הציונות הדתית היו הראשונים להירתם למשימה הציונית החדשה, להירתם לשליחות. כשלושים וחמש משפחות מכל רחבי הארץ, משפחות ששגרת יומם ברוכה, פרנסתם מצויה וחברתם רצויה, עלו למטולה בשנה האחרונה, וקבעו בה את משכנם, ונתקיים בה מאמרו של זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות מטולה ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר יימלאו וילדים וילדות משחקים ברחובותיה".
משפחת אנגלמאייר, למשל, הגיעה לכאן מחיספין. דוד ואביבה הרגישו אחריות מיוחדת לצפון דווקא בהיותם תושבי הצפון. דוד נמנה עם לוחמי חטיבת אלכסנדרוני ש"שיטחו" את הכפרים העוינים הסובבים את מטולה. הם יצאו למשימתם ממטולה המופגזת. דוד לא שכח זאת. "קבענו לעצמנו" – אומר דוד – "שביום שהממשלה תורה לתושבים לשוב, אנו נמלא את השורות כשירות מילואים משפחתי, ומימשנו את המשימה שהצבנו לעצמנו". "היכולת להסתובב חופשי במושבה, לצאת לריצות, לשבת בפיצה, היא הניצחון" – מסכם דוד.
שלומית וגדעון אברמוביץ הגשימו מזמן את שליחותם הציונית. הם נמנו עם מקימי נווה צוף והתגוררו שם כמעט יובל שנים. ואף על פי כן, בגיל מופלג, ארזו את חפציהם ופתחו בחיים חדשים במטולה. "כשביקרנו במטולה לפני כשנה וארבעה חודשים" – מספרת שלומית – "היא הייתה כבויה ושוממה, והחלטנו באותו ביקור שאנו רוצים לסייע במה שנוכל, להחזיר את החיים למושבה. תוך עשרה ימים שכרנו יחידת דיור ועברנו מנווה צוף למטולה". כך בפשטות. כאילו מובנים הדברים מאליהם.
משפחת קרמרסקי הגיעה למטולה מרבבה. שירה הייתה מנהלת גן בפתח תקווה עכשיו היא מנהלת גן בקרית שמונה. אריאל הוא בעל קייטרינג בירושלים, ועכשיו הוא לן שני לילות בירושלים, ובשאר הימים הוא במטולה. "באנו למטולה" – אומר אריאל – "מתוך הבנה שאחרי השביעי באוקטובר, הצפון הוא משימה לאומית וצריך ליישב את הצפון".
אין ספק. השליחות כמשימה הלאומית הציונית בתקופה זו מאפיינת את החברה הישראלית כולה, אבל אי אפשר שלא להבחין בכך שהיא עומדת היום במוקד התודעה הציונית דתית, ועדות נחרצת לכך אנו מוצאים בעלייה הציונית דתית למטולה.
ועם זאת התופעה המופלאה הזו נפגמה מן העובדה שהשסע הדתי-חילוני לא פסח גם על העלייה הזו. ובאופן מכאיב כל כך, תחת אשר משפחות שהשאירו מאחוריהן עבר והווה שאינם חסרים דבר, ועלו למטולה מתוך תחושת שליחות עמוקה, תתקבלנה בזרי פרחים ובחיבוקים, הן התקבלו בתחילה בכתף קרה ובחשדנות, ואף נתלו בהן כל מיני סירכות וקונספירציות מופרכות, כאילו יד נעלמה עומדת מאחורי התופעה הזו, ואף ממנת אותה, במטרה לשנות את האופי החילוני של מטולה. אבל דומה שהקהילה הוותיקה של מטולה הולכת וקולטת מיום ליום שהיא נתברכה בתגבורת שלא תסולא בפז. קללת השסע החברתי הישראלי נעצרה בשערי מטולה.
