"כי יצפינני בסוכו"

תהל לאו- ממובילות פורום "שותפות לשרות"

מקובל לחשוב על חג הסוכות כחג שבו אנו נוטשים את כוחנו ועוצם ידינו ויוצאים אל הארעי, אל ענני הכבוד הנותנים את המחסה האמיתי – "כי יצפינני בסוכו". לא המגרש שקנינו, לא הבית שבנינו ולא הכסף שצברנו יספקו לנו הגנה. תפיסה זו קוראת לשים את מבטחנו בקב"ה: "ה' מעוז חיי ממי אפחד?", ללא נשק, טנקים או תכנון תחבולתי. ואולם, האם אנו אכן מצווים לצאת מהבית הישר לזרועותיו של אב הרחמן?

בשתי המשניות הראשונות במסכת סוכה, השורש ע.ש.ה נשנה וחוזר: "כל שעשאה… אבל אם עשאה… העושה סוכתו.." ועוד. ישנו דגש רב על פעולתו האקטיבית של האדם למען יצירת הגנה ביציאתו לטבע.

חז"ל בהמשך הפרקים מנסים לשרטט מהי דירת ארעי, תוך התעקשות שעל אף ארעיות הסוכה, עליה להיות דירה ראויה למגורים, שאדם יוכל לשבת, לשכב ולסעוד בתוכה. מצוות סוכה אם כן, אינה רק יציאה לטבע תוך הישענות מוחלטת על הגנת ה', אלא היא דורשת מאיתנו עשייה אקטיבית ולקיחת אחריות על יצירת ההגנה שלנו.

"שבתי בבית ה' לאורך ימים"

גם את בית ה' צריך לבנות, והוא ייבנה רק כאשר יושג הביטחון המדיני הדרוש. צה"ל שב ומרתיע: ביטחון ישראל בסכנה. יש להוסיף חיילים באופן מיידי. גם אם ימשיכו לגייס את לוחמי המילואים למאות ימים – לא ניתן לקיים את הביטחון הדרוש.

במקביל, לאורך שלוש השנים האחרונות עומד על הפרק חוק המעניק פטור גורף לחרדים, המהווים כרבע משנתון הגיוס. על כן, אזרחים רבים חותמים היום על "אמנת הגיוס" של "שותפות לשירות", אמנה שאומרת שאסור לפסוח על 3 הסעיפים: גיוס לכל שבטי ישראל. צה"ל מגייס וממיין לפי הצרכים שלו. רק מי שמשרת מקבל הטבות מהמדינה.

ובנימה אישית: בעקבות המעבר שלנו לקריית שמונה, אני סופגת שאלות רבות על הבחירה להביא את ילדיי למקום סכנה. על כך אני עונה שהסיכון הגבוה ביותר עבורם אינו ירי האויב, אלא הקשיים הרגשיים שהם צוברים בשל סבבי המילואים הארוכים. לכן, אני מבקשת מכם פעולה קטנה: חתמו על "אמנת הגיוס", כדי שנבטיח שלא יינתן פטור גורף למגזר שלם. כך נדע שעשינו את ההשתדלות שלנו, ונבקש גם את הגנתו של הקב"ה.

מוזמנים לחתום על האמנה. תמצאו אותה בפלטפורמות הדיגיטליות של "שותפות לשרות".