ערבות, לא אתרוגים

קיבעון הוא כישלון. רק התנועה, המעבר, ה"יציאה" ממקום אחד למשנהו, מ"איזור הנוחות" של דירת הקבע למקום חדש, מציבים אתגר חדש, ופוטנציאל לתיקון חברתי ויצירת עולם טוב יותר.

מדי שנה, עם דמדומי יום הכיפורים, עוברת החברה הישראלית טרנספורמציה ארכיטקטונית ורוחנית יוצאת דופן.

אנו יוצאים מדירות הבטון שלנו, מחדרי ממ"ד מוגנים בפלדה מחוסמת, טעונות במערכות אזעקה משוכללות ורשומות בטאבו על שמנו, ועוברים להתגורר במבנה ארעי, סוכת עץ עם דפנות סדינים המאיימות לעוף ברוח שאינה מצויה. כל בר-דעת בעולם הנדל"ן, או בר בי רב בתורת משפט החוזים והקניינים היה מגדיר מהלך זה כנסיגה לעבר "חוסר יציבות" והיעדר אופק דיורי.

חכמינו לא פתחו את הדיון ההלכתי של מסכת סוכה בשירת ההלל המרוממת, בתיאור ניחוחם הטוב של האתרוג וההדסים או במראהו ההדור של הלולב הגבוה, הישר והזקוף, אלא בקביעה הלכתית יובשנית-משהו, בעלת צליל שלילי: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה!".

הפסול אינו נובע מטעמים שבאסתטיקה, אלא מציווי התורה לעבור לדירת עראי. מעמדה המשפטי של הסוכה הוא פלא נורמטיבי: מבנה שכולו שברירי, מבוסס לעתים על דפנות דמיוניות של "גוד אסיק" וגוד אחית", מדודות בטפחים מדוקדקים, הופך למשך שבעה ימים למרכז החיים הקיומי שלנו. "בסוכות תשבו" – "תשבו, כעין תדורו" (סוכה כו ע"א).

בספרות הסוד מכונה הסוכה "צילא דמהימנותא" – צל האמונה. כשם שהקדוש ברוך הוא הקיף את בני ישראל בענני כבוד במדבר שמם, כך הוא מחבק אותנו היום.

לאחר ימי הדין, בחלוף חרדותיהם של ראש השנה ויום כיפור, מביט עלינו אבינו שבשמים ואומר: "ילדים מתוקים ושבורים שלי, בואו אליי, עזבו את הקירות המגנים עליכם לכאורה, וחסו – כולכם, יחד, בצל האמונה שלי. אני המגן האמיתי שלכם".

במבט אקטואלי ומודרני, מצוות הסוכה מציבה בפנינו מראה חברתית נוקבת. בעולם שבו הפערים הכלכליים הולכים ומעמיקים, שבו שוק הנדל"ן קורע משפחות צעירות, וטייקונים מביטים ממרום הפנטהאוז שלהם בהומלסים שנותרים בשולי המדרכות, התורה כופה עלינו "שוויון בדיור".

בסוכה, העשיר המופלג והעני המרוד חוסים תחת אותו סכך בדיוק, פגיעים באותה מידה לרוח מצויה ולגשם שוטף.

הרמב"ם בהלכות יום טוב (פרק ו', הלכה י"ח) מנסח את מצוות השמחה בחג בניסוח חריף ונוקב: "כשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים… ומי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו".

בהקשר זה, סיפר הרב יואל בן נון מעשה שאירע לו ולרבו, הרצ"י קוק, שזכה זה כבר להיכנס למחזור הדם של סיפורי חג הסוכות. לאחר כחודש של לימודים בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, למחרת יום הכיפורים, ביקש התלמיד להיפרד כראוי מרבו קודם נסיעתו הביתה. עם הגיעו לבית הרב, ברחוב עובדיה 30, הציעה לו משפחת הרב ללוות את המורה הדגול בלכתו לתפילת ערבית בישיבה, ב""בית הרב".

כשחצו את כיכר השבת, בלב השכונה, נתקלו בהפגנה שהתקיימה באותה עת, שבמהלכה כינה הדובר את הקהל "קהל האתרוגים", כביטוי לתכונותיהם הרוחניות הגבוהות, שיש בהם טעם וריח, תורה ומצוות.

להפתעת התלמיד הצעיר, עורר הדבר את זעמו של הרב צבי יהודה, שחזר ואמר: "אתרוגים? אנחנו אתרוגים? במה מקיפים את המזבח?". הרב כיוון דבריו אל הערָבות נטולות הטעם והריח. בלעדיהן אין מצוות נטילה, ולא יועילו אלפי אתרוגים. רק בערָבות יש מנהג של מצווה בהושענא רבא – בזמן החורבן והגלות חובטים אותן בקרקע, אבל בזמן המקדש היו מקיפים בהם את המזבח.

ואמנם, הזוהר (בפרשת קדושים), מעצים את דרישת הרמב"ם לשמחה עם "עניים ומרי נפש" כתנאי בלתו-אין לקיום מצוות השמחה בחג.

אגב תיאורו את סוכתם של הני אושפיזין עילאי, אבות האומה, מתאר הזוהר את אברהם אבינו, אב הטיפוס של מכניס האורחים האולטימטיבי, ניצב בפתח הסוכה ומביט נכחו. בזה אחר זה נכנסים כל האורחים החשובים לסוכה: אברהם ויצחק ויעקב (וכמנהג ימינו, גם שרה, רבקה רחל ולאה), משה ואהרן, דוד המלך ויוסף הצדיק.

כולם נשואי פנים, אנשי שם רמי מעלה. אך אברהם אבינו לא מתבונן רק בהם אלא גם, ואולי בעיקר, במי שלא נכנס לסוכה ונותר בחוץ, או במי שמצליח להיכנס אך אינו זוכה לקבל אוכל כשאר הקרואים.

ועד כדי כך  הדבר חורה לו, שהוא מכריז בקול: ""סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה!" (במדבר טז, כו), ושאר אבות האומה עונים אחריו כיוצא בזה, כל אחד בפסוק משלו.

כמה לבבות שבורים מסתובבים היום ברחובות? כמה אנשים "עניים", לא רק בכסף אלא גם בדעת, אנשים בודדים, שסוכתם – אם בכלל היא קיימת – קרה וחשוכה, מחכים שמישהו רק יפתח להם את הדלת ויגיד: "אחי, אחותי, בואו והיכנסו פנימה. לכולם יש פה מקום!".

הסוכה היא מבנה שאין בו לא מנעולים ולא דלתות פלדה. היא פתוחה לרווחה כי אהבה אמיתית ומחויבות חברתית לא ניתן לכלוא מאחורי דלת ובריח.

המהות של חג הסוכות נעה בין ההקפדה של עולם ההלכה לבין פתיחת הלב.

ההלכה מתווה לנו את גבולותיה של המחיצה, קובעת את שיעורה, עובייה וחוזקה, אך בה בעת מציבה בפנינו גם את אתגר ההכלה. "סוכת יחד", לא סוכת יחיד.

כשנשב לסוכה בצוותא, אתרוגים וערבות, הדסים ולולבים, וכשנעמוד יחד, נשואי פנים ופשוטי עם, וננענע את ארבעת המינים המייצגים לפי המדרש את כל חלקי האומה – מאלו שיש בהם תורה ומעשים טובים ועד אלו שאין בהם לא זה ולא זה – נדע שמבחנו האמיתי של חג הסוכות אינו מתמצה רק בדפנות העומדות ברוח מצויה.

המבחן האמיתי תלוי בשאלה האם המרחב שיצרנו מצליח להמיס את המחיצות המפרידות בין הלבבות שלנו, להכיל ולא רק ולהביא לעולם קצת יותר אחוה, שלום ורעות. חג שמח!