שנוולד אליעזר חיים (רב, אל"מ במילואים, ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)חג הסוכות ושמחת תורה יעמדו בסימן שלוש שנים למלחמת התקומה ולקמפיין הבחירות הגורליות שבפתח. המלחמה התחילה באסון ובמחדל חסר תקדים ובמצב גיאו־אסטרטגי פגיע ומוחלש. לאחר התעשתות מהירה הפכה את הקערה על פיה והביאה להישגים חסרי תקדים במספר זירות. כעת, לאחר שלוש שנים, נמצאת במצב גיאו־אסטרטגי מן הטובים שידענו. הבחירות הן צומת החלטה לאומית – לאן מועדות פנינו.
הבחירה היא בין שני גושים: בין מי שנושא באחריות למחדל, אבל גם חתום על הישגי המלחמה, והוכיח במעשים שהפיק את הלקחים מהקונספציה שהביאה לכישלון שבתחילת המלחמה (שתלתה, בין היתר, את הביטחון וההגנה במרכיבי ביטחון פיזיים וטכנולוגיים – חומה סלארית תת־קרקעית). הגוש הזה מבקש אמון מן העם כדי להשלים את המלאכה; ובין גוש שגם לו חלק לא מבוטל באחריות למחדל, שלאורך המלחמה חתר להפסקתה טרם הושגו הישגיה הגדולים, ודרש להגיע להסדרים מדיניים, ומבקש אמון מן העם לממש מדיניות שיסודותיה דומים לקונספציה של ערב המלחמה.
בין גוש שמבקש לחזק את זהותה היהודית הלאומית של המדינה, כבסיס לציוניותה העכשווית, ולשאוב ממנה את החוסן וכוח העמידה הלאומי מול האתגרים שעוד יעמדו בפנינו, מתוך גישה התקפית, מכריעה ומנצחת, המבוססת על האמונה והרוח המפעמת בלבבות האומה; ובין גוש שמבקש להשתית את ערכי המדינה הציונית על ערכים אוניברסליים, שיקנו לה עוצמה כלכלית וטכנולוגית ומעמד בינלאומי.
חלק דומיננטי בגוש זה דוגל ברעיונות "פוסט־ציוניים", כגון "מדינת כל אזרחיה", ואינו פוסל שיתוף פעולה עם מפלגה המזוהה עם האידאולוגיה המסוכנת של "האחים המוסלמים". חלק ממנו מבקש לפעול כנגד בני התנועה הדתית־לאומית ומוסדותיה, שמובילים את השילוב של הזהות היהודית בעשייה הציונית, ההתיישבותית והביטחונית, ובניה היו בחוד החנית של הלחימה ושילמו על כך מחיר כבד, ומכנה אותה "משיחית" ו"אוכלת מוות", שיש צורך לכפות על בניה "חינוך מחדש" לערכים "ליברליים" (כמיטב המסורת הסובייטית).
הכניסה לסוכה כרוכה בבירור מעמיק, אמוני ואסטרטגי, של ניסי העבר ושל דרכנו בהווה ובעתיד: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים! וגו'. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מב). את הידיעה והתובנה שהסוכות של ההווה והעתיד הן זכר לסוכות המדבר, ולמשמעותן. על פי חז"ל, סוכות המדבר היו סוכות הגנה של "ענני כבוד" (סוכה יא ע"ב), מעין מערכת הגנה ניסית שסוככה על עם ישראל והגנה עליו מכל הכיוונים מפני מפגעי טבע ו"איומים" ביטחוניים, כדוגמת ענני הכבוד ביציאת מצרים: "'אלקים ד' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק' (תהלים קמ, ח). וכו'. ואיכא היו ישראל כשהיו אוכלוסין של פרעה זורקין חיצים (כשחנו על ים סוף א.ש.)? אלא שהקיפן הקב"ה בענני כבוד וסיכך עליהם ולא היו מזיקין אותם, וכו'" (פסיקתא דרב כהנא, נספחים ב').
לזכרם אנו יוצאים לשבוע מאזור הנוחות, מדירת הקבע המבוטנת, לדירת ארעי, רעועה, ואף דפנותיה לא חייבות להיות סגורות לגמרי מארבעת צדדיה, לסדרת חינוך שנתית, שנועדה לחזק את תפיסת העולם האמונית שלנו, שעל שמה נקראת הסוכה "צילא דמהימנותא" (צל האמונה א.ש.) (זוהר ח"ג, קד). "שחג הסוכות הוא בזמן הזה, ויוצאים ישראל מבתיהם לחסות בצל הסוכה שהיא 'צילא דמהימנותא'. באותה שעה, וכו', הכל רואים שאין ישראל תלויים במזל החמה ואינם חוסים בצל בתיהם החומריים, אלא בצל השכינה" (מהרש"א, סוכה כט ע"א).
הישיבה בסוכה וזיכרון סוכות ההגנה במדבר מחייבים בירור על המורכבות של אסטרטגיית הביטחון הלאומי בתפיסה היהודית. כי מצד אחד מצווים אנו להגן על עצמנו באמצעים פיזיים ו"לא לסמוך על הנס": "על כן תצוונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס! ואמרו ז"ל [תורת כהנים אמור ח']: 'שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס'. ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהילחם ישראל מלחמת מצוה על פי ד' היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל עניינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי" (החינוך, תקמו).
ומצד שני, אנו יודעים שאמצעי ההגנה הפיזיים עלולים ליצור אשליה מסוכנת של הגנה הרמטית, כ"דירת קבע". כלל בתורת הקרב בהגנה הוא ש"חזקה על קו המגע שייפרץ". לכל הגנה יש נקודות תורפה, ובכל טכנולוגיה, גם המשוכללת ביותר, יש "חורים", וחזקה על התוקף שיאתרם וינצלם. ולכן אין היא "דירת קבע", אלא "דירת עראי", ונדרש מרכיב של האמונה והרוח, של המגן האנושי, וסייעתא דשמיא אלוקית, שייתנו לה את החוסן האמיתי שהופך את "דירת העראי" ל"דירת קבע" אמיתית.
"הסוכה היא בעדנו מבצר הגנה, 'תצפנם בסוכה מריב לשונות'. וכו'. ואם יפלא בעינינו איך תוכל דירת עראי כסוכה להגן, עד שבלא היסוס נוכל עוד לקחת אותה כדוגמא להגנה והבטחון שלנו, איך יוכל בנין של 'שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח' ליהפך למבצר ולמגן נגד כל צר ואויב. מוכרחים אנחנו להגיד גלוי לפני כל באי עולם שאמת נצחית היא, שדווקא זאת הסוכה, שהיא נבנית דוקא בצורה כל כך קלושה, עד שמצד צורתה החיצונה אינה ראויה לכאורה להיות נקראת אפילו בשם של בית דירה, היא היא הראויה להיות לנו למגדל עוז ולמבצר מפני כל אויב ומתנקם. וכו', הוי אומר לא מפני החוזק החומרי שבמחיצותיה הקלושות והחלשות, אלא מפני שהחוק (המצווה א.ש.), דבר ד', הוא אשר גזר אומר שבימי החג הקדוש הזה, חג האסיף, זאת היא בית דירתנו. זה יהיה לנו למוד לדורות, כי להאומץ הדרוש לנו לבניין ביתנו, כלומר בנין הבית הלאומי שלנו, זקוקים אנו דווקא לאימוץ הרוחני, וכו'. ואם כלי המשחית היותר חדישים יכולים לפרוץ פרץ נבעה גם במבצרים היותר חזקים, יכולים למגר גם חומות נחושת עבים, הרי אין בכוחם ולא בכח שום כלי יוצר שבעולם להפיל את החומה החזקה והבצורה של החוק, ומזה נדע שהחוק (המצווה א.ש.), הוא יהיה מבצרנו הנצחי ומשגב לנו" (הרב קוק זצ"ל, מאמרי הראי"ה, עמ' קמ"ט).
כאשר אנו באים לבחור את עתיד גורל תקומתנו, עלינו לשאוב השראה מהתובנה של הסוכה, לבחור במי שיחזק את הזהות היהודית הלאומית של המדינה, כבסיס לציוניותה העכשווית, שממנה נובעים החוסן וכוח העמידה הלאומי, מול האתגרים שעוד יעמדו בפנינו.
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל
