הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')אדם המזלזל באחר – עלול לגרום לעניינים להידרדר, והוא עצמו יסבול מכך יותר. ספר 'בראשית' ממחיש עיקרון זה באופן עקבי, ולהלן אדגים זאת בפרשותיו הראשונות. את הרעיון שבבסיס הדברים קיבלתי ממאמר של הרב יהודה הנקין ז"ל שקראתי לפני שנים.
בחטא עץ הדעת האדם כנראה הקטין את אשתו, ולכן ממנה באה הקטנתו. כאשר ה' ציווה על האדם לא לאכול מעץ הדעת הוא קרא לעץ בשמו, שם שמסגיר גם את מהותו: "וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ". ה' אף ציין את העונש על הפרת ציוויו: "כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת" (ב, יז). אולם כשאדם סיפר על כך לחווה הוא הסתיר ממנה את רוב המידע. נראה שהוא לא סמך עליה, וחשש ש"בחולשת שכלה" (ביטוי שמופיע הרבה במקורותינו) השם והמהות המיוחדים של העץ דווקא יעוררו את סקרנותה, ויגרמו לה לחטוא ולאכול ממנו, והעונש לא יהיה אמין בעיניה.
וכך בדו-שיח שבין הנחש וחווה, חווה לא ידעה את שם העץ ומהותו. הנחש הוא שהאיר את עיניה "כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכׇלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽא-לֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע", ועל-ידי גילוי זה קל היה לו לפתותה לאכול מהפרי האסור.
הזלזול של האדם ביכולת הריסון והאיפוק של חווה גרם לו להוסיף ציווי על ציווי הבורא. ה' אסר רק לאכול מהפרי, ואילו אדם הורה לאשתו שאסור גם לגעת בעץ. אדם הניח, כנראה, שאי-אפשר לסמוך על חווה, והוסיף סייג למצווה, כדי להרחיק את האישה מן העבירה. הזלזול וחוסר האמון של אדם הביאו שוב לתוצאה הפוכה: כשהנחש דחק את חווה עד שנגעה בעץ ומאום לא קרה, הוא הוכיח לה שהיא יכולה לאכול ללא מורא, שכן: "כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה" (ב"ר ורש"י ג, ג).
אפשר ללמוד מכך על החיסרון שבהסתרת מידע מאנשים, ועל הכישלון שבהוספת חומרות ואיסורים מיותרים, שכן המוסיף – גורע והמחסיר – פושע. היחס של אדם לחווה, שהתבטא בהחסרה ובהוספה של נתונים, הוא שגרם בסופו של דבר להגדלת ראש מצידה שהביאה לחטא הגדול. חוסר ההערכה ואי-האמון שרחש אדם לחווה, הביאו דווקא לתוצאה ההפוכה מכפי שרצה: הם שאפשרו לנחש לפתות את חווה, וכך אדם נכשל בחטא דווקא בגללה.
עניין זה של זלזול האיש באישה וענישתו בדרך דומה מופיע גם בפרשת 'נח'. לקראת היציאה מן התיבה ה' אמר לנוח: "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ", כלומר: אשת נוח אמורה הייתה לצאת אתו, ורק לאחר מכן אמורים לצאת הבנים. אולם נוח כנראה לא החשיב במיוחד את אשתו, והעדיף להקדים את ילדיו על פניה: "וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ". נוח שלא נהג כבוד באשתו, קיבל מידה כנגד מידה, חוסר כבוד מצד בנו חם, שלא נהג בו כבוד כשהשתכר והתגולל ערום באוהלו.
התופעה חוזרת, ובצורה בולטת ובוטה, בפרשת "לך לך". לוט זלזל בכבוד בנותיו, וכאשר אנשי סדום דרשו ממנו להוציא אליהם את אורחיו למשכב, הוא הציע להם במקומם את שתי בנותיו: ”הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת… אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם” (י"ט, ח). התוצאה באה במידה כנגד מידה – לוט היה מוכן לכפות על בנותיו להיבעל לזרים, ובנותיו כופות עליו להיבעל להן, באיסור בעילת קרובים.
שלושת המקרים שתיארנו משקפים שלושה סוגים של זלזול גברים בנשים: אדם זלזל בתבונה ובשליטה העצמית של חווה, נח זלזל בכבודה של אשתו ולוט זלזל בגוף האישה ובבעלות נשים על גופן. היחס הלא-מכובד של גברים בנשים נמשך עוד אלפי שנים, והדרת מחצית המין האנושי, דחיקתו ואפלייתו, הסבו נזקים בלתי ניתנים לשיעור לאנושות.
התובנה מהדוגמאות שהבאנו אינה נוגעת רק ליחסי גברים ונשים, אלא לכל מערכות היחסים בחברה. מי שמזלזל באחר – בסופו של דבר יזלזלו בו אף יותר. מי שאינו מכבד את רעיו, או לא מעריך את יריביו – הדבר יהיה בעוכריו. ואמר הלל הזקן במסכת 'אבות': "עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן" (על שהטבעת אחרים הטביעו אותך, וְסוֹף מטביעך שיוטבעו גם הם (אבות, ב, ו).
גנות הזלזול וסכנותיו לא מצטמצמות לתחום של בין אדם לחברו, אלא נוגעות ופוגעות גם בעניינים ציבוריים ולאומיים. די אם נציין כיצד ישראל זלזלה בכוחם של צבאות ערב לפני מלחמת יום הכיפורים, וכיצד זלזלה ביכולות ובכוונות של חמאס לפני שלוש שנים. מקרי זלזול אלה עלו בדמים מרובים ובאסונות כבדים שבכבדים.
בחיינו החברתיים חשוב שנדע לכבד אלה את אלה, ולא לזלזל במי שדעותיהם, שאיפותיהם ואורחות חייהם שונים משלנו. נשתדל להפנים וליישם את דברי בן זומא: "איזהו מכובד – המכבד את הבריות" (אבות ד, א). כמה חשוב עיקרון זה לחברה מפולגת ומקוטבת שעומדת בפני אתגר עצום: לשמר את החיים ביחד בימים סוערים הרוויים פילוגים ועימותים.
