פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)"אני אין לי מספיק אמונה כדי להיות אתאיסט", אמר פעם הרב יונתן זקס. נזכרתי במשפט הזה לאחרונה לאחר שנגררתי שוב לוויכוח חסר פשר עם מי שמגדיר עצמו כאתיאיסט. לדעת אותו בחור, שמשמש כמדען במכון וייצמן, לקיומו של א-לוהים אין הוכחה והדת היא רק מעין משענת שאנשים זקוקים לה כדי להרגיש יותר טוב. לכן, מי שמתבגר צריך להפסיק את המשחק הזה עם "החבר הדמיוני", לשיטתו.
ובכן, צודק אותו כופר שלקיומו של א-לוהים אין הוכחה. אבל הוא שכח פרט אחד: גם אין הוכחה לאי-קיומו של א-לוהים. א-לוהים בהגדרה נמצא מעבר לגבולות היש ומעבר לחוקי הטבע. ממילא אי אפשר להחיל עליו את אותם מדדים מדעיים שבהם אנו משתמשים כדי להוכיח דברים.
קרל פופר טען שטענה מדעית היא כזו רק אם ניתן לצייר מקרה שבו היא תופרך. כך, למשל, הטיעון שכל הציפורים עפות היא טענה מדעית, שכן אם תתגלה ציפור שאינה עפה, הטענה הזו תופרך. אבל לגבי קיומו של א-לוהים אין שום טיעון שיכול להפריך זאת. קחו את חורבן בית המקדש או כל קטסטרופה אחרת שקרתה לעם היהודי. האם זה מוכיח שאין א-לוהים? להפך. גם אם כשקורה משהו טוב, אדם אומר "יש א-לוהים" והוא מודה לו, כשקורה לו משהו רע הוא לא אומר שבעקבות כך שאין א-לוהים, אלא הוא מסביר לעצמו את שאירע בצורה אחרת. לכן אפשר לומר שגם אתאיסטים מאמינים. הם מאמינים שאין א-לוהים.
אבל בדבריו של הרב זקס מצוי עניין עמוק מכך. טרם הדיבור על א-לוהים צריך לדבר על תופעה אחרת, והיא הופעת האמונה בעולמו של האדם. האם אדם שסבור שאין א-לוהים הוא בהגדרה אדם שאינו מאמין? התשובה לכך היא לא. האמונה נוכחת גם בחייהם של אנשים שאינם מכירים במציאותו של א-לוהים. על פי פרופ' אבי שגיא, שהלך לעולמו במפתיע לפני זמן לא רב, האדם הוא קודם כל "יש מאמין". האמונה קודמת בהכרה לא-לוהים.
אכן, מסתבר שגם אתאיסט מאמין. אם לא בא-לוהים אז במשהו אחר. רבים מהאתאיסטים, למשל, טוענים שהם מאמינים באדם. כלומר, יש בהם אמונה שהאדם יוכל מעצמו למצוא את דרך הישר והטוב ולדבוק בה ובכך להביא לשגשוג ולפריחה של העולם כולו. הם גם מאמינים שהאנושות יכולה להיות מוסרית. אבל האם הטיעון הזה מוכח? לא צריך לדעת את רזי ההיסטוריה כדי לדעת שישנן מספיקות הוכחות שמפריכות זאת. החולמים הגדולים על קץ ההיסטוריה התבדו זה מכבר. שנאה, פילוג ואלימות עדיין קיימים בעוצמה בעולם – לא פחות במחוזות ליברליים מאשר במחוזות שמרניים. יצר לב האדם עדיין רע מנעורים.
מניין אם כן הדבקות הזו של אותם אתאיסטים באמונה באדם? ובכן, זוהי אמונה כמו כל אמונה. ואל תתבלבלו, סביב האמונה הזו יכולה להיווצר דת, וכהני דת, ומשיחיות ועוד ועוד.
האדם הוא יצור מאמין; אחרת לא היינו יכולים להתקיים כחברה ולהתפתח כאנושות. כדי לשוחח ולהקשיב עלינו להאמין בקיומו של האחר. כדי ללמוד ולהתפתח עלינו להאמין בנכונותן של הנחות המוצא. כדי לערוך ניסוי עלינו להאמין שהטבע קבוע ולא משתנה בלא סיבה. אין אדם שחי רק על פי הוכחות. אין אדם שמפקפק בכל דבר אלמלא הוכח לו שהדבר נכון. אנו מאמינים זה לזה, סומכים זה על זה, ורק כך אנו יכולים לחיות.
לכן אמונה, כפי שתיארו אותה הוגים מודרניים, אינה מסתכמת בהכרה פילוסופית אלא היא בראש ובראשונה יכולת של האדם להסתמך על משהו שאינו הוא. זו התנועה הראשונית ביותר של האדם כיצור חברתי. לכן כל אדם מאמין ב"חבר דמיוני" כזה או אחר. לכל אדם יש "חבר" שמהווה לו משענת לחיים שבחר לעצמו.
כשמבינים את האמונה בצורה הזו, האמונה בא-לוהים מקבלת משמעות אחרת. אמונה בא-לוהים משמעה הישענות על מושג הא-לוהים וראיית המציאות לאורו. א-לוהים יכול לבטא מבחינה זו את הטוב המוחלט, את האמת, את ההכרה שיש דין ויש דיין, את הפליאה או את החופש. העיקר הוא שא-לוהים מבטא משהו שקיים מעבר לעולם הגשמי, שלא הכל חומר. אמונה שכזו בא-לוהים אמורה להחדיר בנו הרבה ענווה, הרבה יראה, והיא גם עשויה להרוות אותנו בהרבה משמעות והרבה תקווה.
לכן מבחינתי, הוויכוח המעניין הוא לא אם יש א-לוהים או אין א-לוהים, אלא באיזה עולם אנו רוצים לחיות, בכזה שיש בו מושג של א-לוהים או בכזה שאין בו. עכשיו אפשר להתחיל את הדיון.
