שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)השבוע ביום שני בכ״ט בחשוון יחול חג הסיגד של יהודי אתיופיה. לקראת החג עולה לעיתים שאלה מעשית במוסדות שבהם מתפללים יחד בני ביתא ישראל ובני קהילות אחרות: האם אומרים תחנון ביום הסיגד?
שאלה דומה, ואף מפתיעה יותר, לפני מספר חודשים, עלתה בבית המדרש בקריה האקדמית אונו, שבו יושבים יחד רבנים וקסים ועוסקים בסוגיות הלכתיות, תורניות וקהילתיות מתוך כבוד והקשבה. הדיון עסק באמירת תחנון בשבת. אחד הרבנים תהה כיצד אפשר לומר תחנון ביום של שמחה, קדושה ומנוחה. במסורת הרבנית, כידוע, אין אומרים תחנון בשבתות ובימים טובים. הקסים השיבו בפשטות: במסורת ביתא ישראל יש תחנונים גם בשבת, וכך גם בסיגד. השבת קדושה ומשמחת, אך דווקא משום כך היא גם זמן של קרבה לאלוהים, ובתוך הקרבה הזאת יש מקום לבקשת רחמים.
מאחורי המחלוקת המעשית מסתתרת אפוא שאלה עמוקה יותר: כיצד מבינות שתי המסורות את עמידתו של האדם לפני אלוהים? כדי להבין זאת צריך לחזור אל הסיגד עצמו. חמישים יום לאחר יום הכיפורים נהגו בני ביתא ישראל לצום, לטבול עם שחר וללבוש בגדים נקיים. בני הכפר והאורחים התאספו יחד, הקסים הוציאו את האורית, ובשירה ובשמחה החלה העלייה אל ההר. היו שנשאו אבן על גבם או על ראשם כביטוי להכנעה.
ירושלים והכיסופים לציון תפסו מקום חשוב בחג, אולם, כפי שטוענת שושנה בן דור ש-70% מקטעי התפילה בחג הסיגד עסקו בתודעת חידוש הברית: בין האדם לאלוהים, בין אדם לחברו ובין הקהילות השונות. הסיגד ביקש לתקן יחסים, להשיב אמון ולשבור מחיצות. העלייה אל ההר לא הייתה אפוא רק תנועה כלפי מעלה; היא דרשה תחילה מן האדם להתכופף, להניח את אבן ההכנעה על ראשו ולהיזכר שאיש אינו עומד לבדו לפני האלוהים.
בהזדמנויות שונות בעבר הצעתי להבין את עולמה הדתי של ביתא ישראל באמצעות המושג תודעת הכנעה, לעומת מה שאפשר לכנות במסורת הרבנית תודעת כבוד. אין מדובר בשתי אמונות מנוגדות, אלא בשתי שפות דתיות היוצאות מאותה הכרה: קיים פער בין האדם לבין האל. תודעת הכבוד מבקשת לצמצם במידת מה את הפער באמצעות העלאת האדם. האדם מתקדש, מתרומם ומתקרב אל הקדושה. שבתות ומועדים הם רגעים של התעלות ושלמות, ולכן התחנון, המבטא חיסרון ובקשת רחמים, נסוג מפני השמחה. תודעת ההכנעה מדגישה תנועה אחרת. הפער בין האדם לאלוהים איננו תקלה שיש לתקן אלא אמת קיומית. האדם מכיר במוגבלותו, ודווקא ההכרה הזאת פותחת אותו אל החסד האלוהי. לכן הקדושה אינה מבטלת את התחינה. להפך: ככל שהקרבה גדולה יותר, כך יכול האדם להרשות לעצמו לעמוד בענווה, לבקש ולהישען על חסדו של הקב״ה. התחנון אינו סימן לריחוק אלא דווקא ביטוי לקרבה.
ד״ר אריה טפר הציע הבחנה בין חסר לחסד, המאפשרת להעמיק גם בהבדל שבין תודעת הכבוד לתודעת ההכנעה. תודעת חסר שואלת מה אין לי, מה מגיע לי, מה עלול להילקח ממני וכיצד אשמור על האינטרסים שלי. מכאן עלולים לצמוח יחסים המבוססים על חשד, הגנה וחוזה. מה שמאפיין מאוד את העולם המערבי כיום. היהדות לעומת זאת מדגישה את תודעת החסד. כלומר המרחק הלשוני בין חסר ל חסד הוא אות אחת בלבד בין רי״ש לדל״ת אך מבחינה תודעתית זהו עולם שלם. מתוך כך נראה לומר שתודעת הכבוד, המעמידה במרכז את ערכו, זכויותיו וכוחו של האדם, היא הישג מוסרי חשוב, אך היא עלולה להתפתח לתודעת חסר. לעומתה, התשתית התיאולוגית של ביתא ישראל מציעה תנועה אחרת: דווקא תודעת ההכנעה עשויה להוליד תודעת חסד. האדם מכיר במוגבלותו ובמרחק בינו לבין האל, אך אינו מתחיל בשאלה מה חסר לו, אלא בהכרה במה שכבר ניתן לו חיים, משפחה, קהילה, עולם וברית. החסר אינו נעלם, אך הוא מתקיים בתוך החסד. מכאן אפשר להבין גם את מקומה המרכזי של הברית. ברית איננה חוזה. חוזה מסדיר יחסים באמצעות תנאים, זכויות וחובות: אני מקיים את חלקי כל עוד אתה מקיים את חלקך. ברית נשענת על נאמנות. כוחה מתגלה דווקא כשהתנאים משתנים, כשהדרך נעשית קשה וכשההצלחה אינה מובטחת.
כך התקיימו גם היחסים בין הכפרים היהודיים באתיופיה: שותפות, מחויבות, תמיכה הדדית ונאמנות שאינן אמורות להשתנות לפי מצב הרוח. אלא שכל ברית עלולה להיסדק. משום כך הסיגד חזר מדי שנה והזמין את הקהילה לעצור, לעשות חשבון נפש קהילתי ולחדש את הברית.
אני חושש שתוצאות הבחירות עלולות להעמיק בחברה הישראלית דווקא את תודעת הכבוד ההופכת לתודעת חסר: להחריף את החשד ההדדי, לחזק את השמירה על האינטרסים ולהפוך את היחסים בינינו מברית לחוזה ואולי דווקא משום כך החברה הישראלית זקוקה היום יותר מתמיד לשפה אחרת: שפה של חסד, אמון, הכנעה וברית.
לא רק הצלחה צבאית, כלכלית או טכנולוגית, אלא ברית וברית זאת נמדדת לא ברגעי הצלחה אלא ברגעי כישלון. הצלחה נמדדת בתוצאה; ברית נמדדת בנאמנות. אנחנו חיים יחד יהודים ושאינם יהודים, דתיים וחילונים, ותיקים ועולים, בני קהילות ומסורות שונות. חברה כזאת אינה יכולה להתקיים לאורך זמן באמצעות חוזים, חוקים ואינטרסים בלבד. היא זקוקה גם לברית: לתחושה של גורל משותף, לאחריות ולידיעה שגם מי שחושב אחרת ממני אינו מפסיק להיות שותף שלי.
הסיגד מזמין אותנו לעלות אל ההר, אבל מזכיר שכדי לעלות צריך לדעת גם להתכופף. להניח לרגע את אבן ההכנעה על ראשנו, לעבור משיח של האשמה לשיח של אחריות, מחשד לאמון, מחוזה לברית, ומן השאלה "מה האחר חייב לי?" אל השאלה "מה מחייבת אותי הברית שלי עם האחר?" בעצם מעבר מחשבון נפש פרטי לחשבון נפש ציבורי. אולי זהו המסר שהמסורת העתיקה של ביתא ישראל מביאה אל החברה הישראלית: הצלחה נמדדת בתוצאה; ברית נמדדת בנאמנות. ובכל דור, גם ברית עתיקה זקוקה לחידוש.
