לפני מספר שבועות רבים מתושבי מדינת ישראל הרגישו מבוכה וחוסר אונים לנוכח עוצמת המחאה של הקהילה האתיופית. כואב לראות אוכלוסייה כל כך יקרה חשה תחושת ניכור כל כך גדולה! נכון שהתגובה היא של רבים מאיתנו היא – איפה שוב טעינו? כיצד הקהילה הפכה לאלימה? מה עוד אפשר לעשות? כיצד יש להמשיך מכאן? שאלות וודאי חשובות. הרבה מאתנו חיים עמוק בתוך חיי השגרה וכלואים בבית הכלא התודעתי ובשל כך אנו מתקשים לראות את התמונה ההוליסטית ורואים את המציאות בצורה מצומצמת. וראיה זאת יש בכוחה להפוך את השיח לשיח שטחי ודיכוטומי של מדכאים ומדוכאים, שחורים ולבנים. החברה הישראלית הפכה לצערי לאלימה יותר וזאת כתוצאה מההתנהגות של כולנו. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה קרה לנו כחברה.
רק השבוע נהרגו יותר מעשרה בני אדם מאלימות בכבישים. זה לא בין מדכאים ומדוכאים, שחורים ולבנים. רק השבוע אדם יוצא לבלות בקניון ברמלה, נקלע לריב על חנייה, ונרצח. זה לא בין מדכאים ומדוכאים, שחורים ולבנים. משהו מאתנו יודע את כמות הנשים שהגיעו למקלט לנשים מוכות השבוע? זה לא בין מדכאים ומדוכאים, שחורים ולבנים. זה לא בין חובשי כיפה לבין אלו שלא חובשים. רק השבוע נחשפנו לאלימות מילולית וכמעט פיזית בתוך המפלגות השונות. זה לא היה בין מדכאים ומדוכאים, שחורים ולבנים. ומה עם כל מקרה האלימות שעליהם אין אנו שומעים, או שומעים אבל בוחרים לשתוק? עלינו לחדול מהחלוקה הדיכוטומית ולומר אחת ולתמיד שהאלימות איננה אלימות בין שחורים ללבנים. נקודה.
דומני שישראלים עסוקים יותר בלעשות היסטוריה מאשר ללמוד היסטוריה. הרצח הראשון בהיסטוריה, לפחות על פי התנ"ך, הוא דוגמה טובה לכך שגם אם דוברים את אותה שפה, וגם כשמדובר בשני אחים, הקצר ביניהם עדיין יכול להוביל לאסון. קין רצח את הבל אחיו. למה? מה היה שם? המאבק והאלימות בין יעקב למלאך כפי שמסופר בתורה יכולים לספק לנו תשובה לשאלה זאת. מאבק המלאך עם יעקב מלמד אותנו שרוב המלחמות מתחילות על 'פכים קטנים'. המלחמה היא מילולית, לא פיזית; היא מלחמה אידיאולוגית, רעיונית, שנמשכת כל הלילה. זו מלחמה שמושתתת על דיאלוג בין אחד לשני, ושניהם פועלים לשם שמים. אבל ברגע שהמלאך מחליט לעבור מדיאלוג עם יעקב להרמת ידיים, ומצליח לפגוע בכף הירך של יעקב, המלאך נכשל. ברגע שהדיאלוג נחסם ועוברים לאלימות, מתחיל הכישלון, כולם סובלים מכך. לכן יעקב מנצח במאבק הזה, גם כשמדובר במלחמה עם מלאך. יעקב מביס את המלאך לא בכוח הזרוע אלא בכוח הדיבור. האילמות בין קין להבל היא שהצמיחה את האלימות.
חורבן הבית התרחש במציאות שבה כולם היו לכאורה בני אותה תרבות, אותה עדה, אנשי תורה והלכה. ובכל זאת הייתה שנאת חינם בין האחד לשני, שהובילה לחורבן בית המקדש. גם היום יש שנאת חינם בעולם, כולל בחלקים מסוימים בחברה הישראלית. כל שנאה נובעת רק מעצם האחרות של האדם העומד מולנו: מוצאו, לשונו, תרבותו, דעותיו, אמונתו, אורח חייו. כל אלה הם הסימפטומים למחלה אך לא המחלה עצמה. בערב החורבן לא היו "חילונים", "עולים חדשים", "חרדים", "חסידים", "רפורמים", "קונסרבטיבים", "מתנחלים" ו"חב"דניקים". כולם היו בני עדה אחת. זאת לא מלחמה בין מדכאים ומדוכאים, שחורים ולבנים. ארץ ישראל נקנית בייסורים. לפיכך, אין כאן קריאה לאשמה, אלא לאחריות של כל הצדדים כדי לפתור את הקונפליקטים.
אני נוהג לומר שהמסע שלי בחברה הישראלית במובנים רבים הוא קשה יותר בהרבה מהמסע שלי מאתיופיה לארץ ישראל. בכל זאת אחד הדברים שעזרו לי לקום ברגעים בהם הרגשתי לא נאהב, לא רצוי ודחוי היא הדרישה מעצמי, דווקא ברגעים הללו – לדרוש מעצמי לאהוב יותר. לכן הציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא ביטוי לאחריות אישית. עלינו לחדול ברצון שלנו להחזיר את הזולת בתשובה ולדרוש מעצמנו לחזור בתשובה. עלינו לחדול לדרוש מאחרים שיאהבו אותנו אלא לדרוש מעצמנו לאהוב יותר.
(דברים תשעט)
עלינו לחדול מאחרים שיאהבו אותנו אלא לדרוש מעצמנו לאהוב יותר
השארת תגובה