ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת וירא מציבה בפנינו שאלות יסוד על האדם, על אמונתו ועל אחריותו המוסרית. היא מפגישה אותנו עם אברהם אבינו, איש החסד והאמונה, אך גם עם אדם שאינו חושש לשאול, להתווכח ולבקש צדק.
כאן מתגלה ההבדל בין ערך המתקיים בתודעה לבין ערך המתגשם בחיים. בתניא מכונים המחשבה, הדיבור והמעשה "לבושי הנפש". כשם שהבגדים אינם האדם עצמו, אך הם מבטאים אותו כלפי חוץ, כך גם לבושי הנפש מבטאים את עולמו הפנימי. המחשבה מאפשרת לנו לברר את עמדותינו, הדיבור מחבר אותנו אל הזולת, והמעשה מעניק לערכינו ביטוי ממשי בעולם.
בהמשך הפרשה מתגלה צד נוסף באישיותו של אברהם. כאשר נודע לו על גזר הדין הצפוי לסדום, הוא פונה אל האלוקים בשאלה הנועזת: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" אברהם מבקש לברר כיצד אפשר להעניש צדיק עם רשע, והוא מתמקח על מספר הצדיקים שעשויים להציל את העיר, הוא מלמד כי מי שמבקש להיות איש אמונה חייב להיות גם איש צדק, מי שמסוגל לראות את מצוקתו של האחר ואינו מוכן להישאר אדיש לנוכח עוול.
הסופר מרק טווין ניסח את מורכבות ההתבגרות במשפט המיוחס לו: "כשהייתי בן 14, אבי היה נבער כל כך שבקושי יכולתי לסבול אותו הקרבתי. אבל כשנעשיתי בן 21 נדהמתי לגלות כמה הזקן למד בשבע שנים". מאחורי ההומור מסתתרת תובנה על גבולותיה של נקודת המבט שלנו. לעיתים אנו בטוחים שהאמת כולה מצויה בידינו, אך עם השנים אנו לומדים להקשיב, להבחין במורכבות ולבחון מחדש את שחשבנו לידוע ומובן מאליו.
היכולת להקשיב אינה מחייבת אותנו לוותר על עקרונותינו. להפך, היא מאפשרת לנו להבחין בין ביקורת עניינית לבין השפלה, בין מחלוקת לבין שלילת אנושיותו של האחר. בספר "אל תיגע בזמיר" מאת הרפר לי מופיע המשפט: "כשמישהו מכנה אותך בכינויי גנאי זה אף פעם לא עלבון בשבילך. זה רק מראה כמה האחר עלוב". גם כאשר מיוחס למשפט פירוש רחב, אין לראות בו היתר להתעלם מפגיעה או מעוול; הוא מזכיר לנו שלא לאמץ את שפתו של מי שמבקש להשפיל אותנו, ושלא לאבד את צלם האנוש שלנו בתגובה.
האחריות המוסרית מקבלת בפרשת וירא משמעות נוספת בסיפור העקדה. אברהם נדרש לעמוד בניסיון קשה מנשוא, ובסיומו נשמע הציווי: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר". בתוך סיפור האמונה והניסיון מתברר כי חיי האדם אינם דבר של מה בכך. אין להפוך את הנאמנות לערך מופשט המנותק מן החיים עצמם; דווקא ברגע הדרמטי ביותר נשמעת הקריאה לעצור את היד המונפת.
המתח שבין אמונה, מוסר ואחריות מלווה גם את חיינו הלאומיים. שיבת ציון, כפי שהדגיש יהודא ליאון אשכנזי, מניטו, אינה רק שינוי מדיני, אלא גם קריאה לשינוי בדרכי המימוש של הזהות היהודית. מניטו לא דחה את אלפיים שנות היצירה היהודית בגלות, אך האמין כי עם החוזר לארצו נדרש לשאת באחריות רחבה יותר: לא רק לגורלו הפרטי והקהילתי, אלא גם לצבא, לכלכלה, למשפט, לתרבות וליחסיו עם עמים אחרים.
במציאות הישראלית, שבה ביטחון, מחלוקת, כאב ותקווה משמשים בערבוביה, האחריות הזאת מחייבת אותנו להבחין בין נאמנות למדינה לבין הסכמה עם כל מעשה של מנהיגיה; בין ביקורת מוסרית לבין הכפשה; בין הצורך להגן על עצמנו לבין החובה לשמור על ערכי היסוד שלנו. אין צורך לטשטש מחלוקות כדי לשמור על אחדות, אך יש צורך להכיר בכך שמילים ומעשים מעצבים את החברה שבה נחיה. הרב קוק כתב: "אינני כותב כי יש לי כוח לכתוב, אני כותב כי אין לי כוח לשתוק". המשפט מבטא את חובתו של אדם להשמיע קול כאשר מצפונו מחייב אותו. אולם האחריות אינה מסתיימת בעצם הדיבור. עליה לכלול גם בדיקת עובדות, הקשבה, נכונות לתיקון והכרה בהשלכות האפשריות של דברינו.
פרשת וירא מחזירה אותנו אל אברהם, הנע בין אוהלו הפתוח, תפילתו למען אנשי סדום והניסיון הנורא בהר המוריה. שלושת הסיפורים מציגים פנים שונות של אמונה: חסד, מחאה מוסרית ונכונות לעמוד בניסיון. יחד הם מלמדים כי אדם אינו נמדד רק במה שהוא מאמין בו, אלא גם באופן שבו אמונתו מתגלמת ביחסו לבני אדם ובאחריות שהוא מקבל על עצמו.
אולי זהו המסר העמוק של הפרשה לדורנו: לא להסתפק בשאלה מי צודק, אלא לשאול גם מה מוטל עלינו לעשות; לא רק לדבר על חסד, אלא לפתוח את האוהל. לא רק לדרוש צדק, אלא להיות מוכנים לשאת באחריות לקיומו. כך הופכת האמונה מכוח פנימי לדרך חיים, וכך נבנית חברה הראויה לערכיה.
