פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)במערכת הבחירות האחרונה רבים הצביעו למפלגת הציונות הדתית בעיקר בשל הפיתוח חסר התקדים שהוביל סמוטריץ' ביהודה ושומרון. אני בין המברכים על המהלכים האלה. אירועי שבעה באוקטובר הוכיחו שחיזוק ההתיישבות חיוני לביטחון המדינה והוא מבצר את הפרוייקט הציוני.
אבל אין זה סוד שלא מעט מהמצביעים למפלגה עשו זאת בחוסר נוחות. זאת בעיקר בשל הברית עם החרדים בשאלת הגיוס, הוויתור על הרבנות הראשית והמקומית לטובת מועמדיה של ש"ס, ונקיטה בגישה חרד"לית לשאלות יסוד הנוגעות לאופייה של החברה כולה.
המתח הזה, שאליו נקלעו מצביעי המפלגה, משקף לדעתי משבר בשאלת הזהות של הציונות הדתית היום.
סיסמתה הידועה של הציונות הדתית כוללת שלושה רכיבים: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. מסיבה זו עסקה הציונות הדתית מראשית דרכה בפעילות התיישבותית, בחיבור עם כלל המגזרים בחברה הישראלית וכמובן בפיתוח מערכת חינוך ענפה, הכוללת בתי ספר, ישיבות ותנועות נוער. היא הפגינה הצלחה כבירה בכל התחומים הללו.
אבל לאחר שנים של התבססות בארץ, בחברה ובעולם התורה, עולה השאלה על היעדרו של מרכיב מרכזי באידיאולוגיה של הציונות הדתית והוא: מדינת ישראל. כיצד רוצה הציונות הדתית לעצב את המדינה? מהו השלד הערכי שהיא רוצה לבסס אותה עליו?
הקונפליקט של מצביעי מפלגת הציונות הדתית משקף בדיוק את המפנה הזו – משאלה של ארץ ישראל לשאלה של מדינת ישראל. כי ההתיישבות מחזקת את האחיזה בארץ. היא מקדמת את ערכה של ארץ ישראל בעולמנו. אבל כשמפקירים את הרבנות, כשלא מקדמים שוויון בנטל ויוצרים משבר אמון חברתי וכלכלי בחברה, איזו מדינה תשלוט בארץ הזו? איך ייראו החברה והמוסדות שיתקיימו בגבולות שנקבע לעצמנו?
הפרוייקט של הציונות הוא "להיות עם חופשי בארצנו". קודם עם, אחר כך בארצנו. הארץ ניתנת לנו לאחר שברור לנו איזו מדינה אנו רוצים לקיים ומהם הערכים שיעמדו בבסיסה. והאמת היא שכך הייתה גם השליחות שניתנה לאברהם. כשא-לוהים שולח אותו "אל הארץ אשר אראך" הוא מבהיר לו שהמטרה היא שהוא יהיה לגוי גדול שיהיה ברכה לכל העמים. זוהי מטרתו. אלא שלשם כך הוא זקוק לארץ משלו, ולכן הוא יראה לו היכן זה יהיה לאחר שיקבל על עצמנו את השליחות הזו.
לא רק הארץ היא כזאת אלא גם המקדש. בתורה לא נאמר דבר על כך שהר הבית הוא מקום המקדש. להפך, התורה תדבר על "המקום אשר יבחר ה'", בעתיד. כלומר, המקום יתברר לאחר שהתוכן ייבנה. ואמנם יעברו מאות שנים בארץ עד שהעם יהיה מוכן למקדש ורק אז יבנה אותו שלמה. זהו סדר הגאולה של ישראל.
אגב, זהו השורש העמוק של הקונפליקט עם הפלסטינים. הרי לפלסטינים אין היסטוריה של עצמאות או של מדינה. על פי איך שהרשות הפלסטינית מתנהלת הם גם לא מראים יכולת לנהל אחת כזו. אז מה הם רוצים? הם רוצים את האדמה שלטענתם היתה פעם שלהם, את הבתים ואת השדות. את המאבק הלאומי שלהם הם מנהלים כדי להשיג בדיוק את זה. לכן הוא לא מוכנים לוותר על רעיון זכות השיבה. המדינה היא הדרך לשוב אל האדמה.
הציבור הישראלי הפוך מכך. אנו קשורים לארץ אבותינו בקשר היסטורי, תרבותי ודתי. אבל הארץ היא רק תשתית למטרה הגדולה שלנו והיא לתפקד כעם חופשי וריבוני, שמממש את הזהות היהודית שלו בצורה לאומית, ומביא ברכה לעולם כולו. לכן בניגוד לרשות הפלסטינית ולכל מדינות ערב שמסביבנו, מדינת ישראל טובה מאד בניהול המדינה ובפיתוח החברה. זכינו לקיים חברה חופשית ודמוקרטית בלב המזרח התיכון.
אנו רוצים אפוא מדינה ואילו הם רוצים אדמה. לכן אנחנו – ולא הם – זכינו בסופו של דבר גם במדינה וגם בחלקים גדולים בארץ.
כל זה מוביל אותנו בחזרה אל תפקידה של הציונות הדתית היום. ארץ ישראל חשובה אבל לא נוכל לזכות בה מבלי שנקים כאן חברת מופת, שבה שוררים הצדק, השוויון, האחווה, והתורה מתקיימת בה כתורת חיים ולא כתורה של ניתוק מהחיים. אין להקל ראש בשאלת הערכים ודמותה של החברה. הפקרת הרבנות בידי אחרים היא לא עניין מועט ערך. שיתף הפעולה עם המשתמטים לא יכול להיות ויתור כואב עבור עוד יישוב ביהודה ושומרון. אי אפשר לוותר על התכלית הגבוהה עבור התשתית.
יש עוד דרך לעבור בחיזוק ההתיישבות בארץ. אבל חובה על הציונות הדתית לעסוק בדמותה של המדינה והערכים המכוננים שלה. אמרו מעתה: מדינת ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל בארץ ישראל.
