רזניקוב אברהם (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)שִׁטָּיוֹן בלועזית, דֵמֶנְצְיָה לפי החלטת האקדמיה קִהָיוֹן– הוא ירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי של האדם, המאפיינת קבוצת מחלות המתרחשות לרוב במהלך תקופת הזקנה, הגורמת לליקויים משמעותיים בתחום החברתי והתעסוקתי.
אברהם ושרה הם הראשונים במקרא שתוארו כזקנים "ואברהם ושרה זקנים באים בימים…" (בראשית, י"ח י"א). האבן עזרא הבחין בשלבי הזקנה השונים, "באים בימים", הגיעו לימים רבים. "ואברהם זקן", הגיע לגיל זקנה, משא"כ, "בא בימים" שהוא עוד יותר מסתם זקנה" (שם), כלומר, זקנה מופלגת.
חז"ל הכירו בשינוי הבלתי הפיך העובר על המוח כתוצאה ממותם של תאי מוח. יש שהירידה בכושר האינטלקטואלי והמנטלי חמורה עד כדי איבודו, ויש שהיא זמנית או פגיעה בדרגה פחותה. הירידה באינטלקט משפיעה בלא ספק על התפיסה, הזכירה, ההבנה והריכוז, וכמובן גם על כושר השיפוט. גם דימויו העצמי של הקשיש נפגע עקב השינויים העוברים עליו, "ימי הרעה" – אלו ימי הזקנה" (שבת קנ"א ע"א).
אף האבות סבלו ממנה "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא. מהו 'לעת מצוא'? אמר רבי אבא, לעת מצוא הזקנה. צריך אדם להתפלל על זקנתו, שתהא עיניו רואות ופיו אוכל ורגליו מהלכות, שבזמן שאדם יזקין הכל מסתלק ממנו. ביצחק מה כתיב? 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת', ביעקב כתיב 'וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת', ופיו אינו אוכל, שכן מצינו ברזילי אומר לדוד: 'אם יטעם עבדך את כל אשר אוכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות ולמה יהיה עבדך עוד למשא אל אדוני המלך'"? (תנחומא מקץ י').
החובה לכבד את הזקן באה להקל על תחושתו הקשה. לכבד אין משמעותה לציית בעיניים עצומות, אלא לשמוע בכובד ראש למה שאומר הזקן, ובעיקר להוקיר אותו על תרומתו בעבר. גם אם הכוחות הקוגניטיביים של הזקן נחלשו, מגיע לו כבוד, כפי שדרשו חז"ל, "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן, לוחות ושברי לוחות מונחות בארון" (ברכות ח' ע"ב).
הזקנה מביאה איתה פגעים רבים. יש הלכות הקשורות בשינויים הפיסיולוגיים החלים עם ההזדקנות, כגון אכילת מצה בליל הסדר שמותר אף לישרותה במים לזקן שקשה עליו הלעיסה (מ"ב תס"א סקי"ח), שחיטה שנאסרת למי שידיו רוטטות מחמת החולשה (דרכי תשובה יו"ד, א' ס"ק נ"ה), וכן מילה שאסורה למי שידיו מרטטות או שכהו עיניו מראות (ספר הברית, רס"ד סקל"ב).
גם לירידה הקוגניטיבית השלכות, הרב שלמה אבינר טוען כי המודל התלמודי אינו זהה למודל הפסיכיאטרי הקיים היום, ועל כן מציע לדחוק ככל האפשר את גבולות השיטיון כדי להותיר את הזקן חלק מן החברה לעניין קיום המצוות. דבריו מסתמכים בין היתר על הרמב"ם המבחין בין "הפתאים ביותר", כאלו המוגדרים כשוטים לכל דבר, לבין הפתי שאין להכלילו בגדר זה "שאינו מטורף לגמרי בשום דבר…" (עדות פ"ט ה"י), שאף ביחס לאלו המוגדרים "פתאים ביותר" כתב "ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוון הדעת בכתב" (שם), כלומר, שאין גדרים אלו חתוכים וברורים ('אסיא' כ' שישי עמ' 121-131).
בעת הידרדרות מנטאלית, הופכת לפעמים מצוות כיבוד אם ואם לקשה מנשוא. התלמוד מתאר תיאור קיצוני של מערכת יחסים בעייתית מאוד בין הורים לילדים "…היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו את בגדיו, והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם אלא ישתוק וירא ממלך מלכי המלכים שציווהו על כך" (יו"ד ר"מ, ג'). משמע גם במצב כל כך קיצוני לפי ההלכה קיימת מצוות כיבוד אב ואם.
במקום אחר מובא בתלמוד "רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקנה (לרב אסי הייתה אם זקנה). אמרה ליה, בעינא תכשיטין, עבד לה (עשה לי תכשיטים ועשה כרצונה). בעינא גברא, נייעין לך (מצא לי גבר נאה כמותך), בעינא גברא דשפיר כותך (מצא לי גבר טוב כמותך), שבקה ואזל לארעא דישראל…"(עזבה ועלה לארץ ישראל) (קידושין ל"א ע"ב). ממעשה זה הסיק הרמב"ם "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצווה אחרים להנהיגם כראוי להם"(הל' ממרים פ"ו ה"י).
הראב"ד השיג על דבריו "…אמר אברהם אין זו הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצווה לשמרו" (שם), אם יעזוב הבן, מקשה הראב"ד, מי יטפל בהורים?! למעשה ניתן למנות מי שיטפל וידאג להורים כשהבן איננו מסוגל עוד.
