הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)במקרא קיימים תיאורים מגוונים ושונים של זקנה שנעים בין זקנה אידיאלית, של השלמה, חיוניות וברכה, לבין זקנה המלווה בתשישות פיזית, אובדן חושים או דעיכה וקמילה, אישית, משפחתית, פוליטית והנהגתית (שקיבלה ביטוי, בין השאר, בתיאור ימיו האחרונים של דוד מלך ישראל, שחלקו נסמך להפטרת השבוע).
תיאור שונה של זקנה בולט בפרשתנו. בפרשה הקודמת, נזכרת "זקנתם" של אברהם ושרה כאחת: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים, חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים" (בראשית יח, יא). על פני הדברים, וכעולה מסופו, הפסוק מתמקד במציאות ביולוגית, של זקנה וחדלון מוחלט של פוריות, אבל בה בעת הוא מהווה מצע לנס הגדול של חזרת ה"אורח כנשים" והולדת יצחק.
יש ליתן את הדעת שזו הפעם הראשונה בתנ"ך כולו שבה אדם מתואר כ"זקן".
וכלל גדול הוא בידינו (מתורת ר' צדוק הכהן מלובלין, שכתב "וקיבלתי שבכל דבר וענין במקום שמילה זו נזכר פעם ראשונה בתורה, שם הוא שורש העניין", ואחרים בעקבותיו), שלפעם הראשונה שבה מופיע מונח כלשהו במקרא, יש משמעות החורגת אל מעבר לפרשנותו ה"מקומית".
בפסוק הראשון מתוארים שני בני זוג המזדקנים כאחד, לאחר שעברו כברת דרך חיים משמעותית. לא כן בפרשתנו, שבה פותח הכותב "ואברהם זקן", וכמאליה מוסטת אלומת אור הזרקור לחולייה החסרה: לא עוד "אברהם ושרה זקנים", אלא רק "ואברהם זקן". לאחר שספד לרעייתו וביכה אותה, נותר אברהם יחיד, בודד באלמנותו.
ייתכן אפוא שבעוד שהפסוק "ואברהם ושרה זקנים" מתמקד בזקנה הביולוגית-פיזית (כעולה מהמשך הכתוב: "חדל להיות לשרה אורח כנשים"), הפסוק שמתאר את "ואברהם זקן" מתמקד בזקנה שעיקרה במישור הנפשי והפסיכולוגי.
ולא ראי זה כראי זה. יש אנשים המזדקנים בגופם, אך רוחם איתנה ומוחם צלול כבדולח, ויש כאלה שחזקים ובריאים בגופם אך דעתם מיטשטשת, הולכת ונמוגה. כלפי חוץ נראים הם בריאים לחלוטין, אך הדמנציה והסקלרוזה, הטרשת והאלצהיימר, השיטיון והקיהיון מכים בהם ללא רחם.
לא זו אף זו. על אף שהלשון דומה בשני הפסוקים, ראו חז"ל את לשון הפסוק הראשון לשון הווה מתמשכת, "בָּאִים בַּיָּמִים", בעוד שאת לשון הפסוק בפרשתנו, "בָּא בַּיָּמִים", פירשו בלשון עבר, כמכוונת לאדם שכבר סיים את רוב ימיו (זאת, על אף שאברהם היה בעת הזו רק בן 100 והאריך עוד ימים רבים עד פטירתו, כשהוא בן 175).
בהשוואה בין תיאור ימי אברהם לחיי שרה בולטת העובדה שפטירת שרה אמנו מצוינת רק במספר השנים, אך לא נזכרת בהם לשון "זקנה".
יתר על כן, מהכפלת ושילוש המילה "שנה" בציון ימיה, "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה, וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְשֶׁבַע שָׁנִים, והסיומת "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה", למדו חכמים שכולם – כל ימיה – "שווים היו לטובה", ובכל המישורים: "בַּת מֵאָה כְּבַת עֶשְׂרִים לְחֵטְא; מַה בַּת עֶשְׂרִים לֹא חָטְאָה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת עוֹנָשִׁין, אַף בַּת מֵאָה בְּלֹא חֵטְא; וּבַת עֶשְׂרִים כְּבַת שֶׁבַע לְיוֹפִי" (בראשית רבה נח, א ורש"י על אתר. כדרכו בקודש, הרמב"ן מביא את פירוש רש"י, אך מבקר אותו במלים נוקבות: "אין מדרשו זה נכון שהרי בשני חיי ישמעאל (שם, פסוק יז) נאמר כשני חיי אברהם בשווה, ולא היו שווים בטובה, אבל היה מתחילה רשע ועשה תשובה בסוף. ועוד, כי 'שנה'- 'שנה' – לחלק משמע, ואיננו נדרש להשוותן, אבל "שנה שנה ושנים" -דרך הלשון הוא!).
לשיטת רש"י והמדרש, מה עוד נבקש? והנה קיבלנו "זקנה" מפוארת, נטולת סממני זקנה פיזיים, ברוכת שמחה, יופי, תמימות, אושר ושביעות רצון.
ברם, כאשר מגיעים חז"ל לתיאור זקנתו של אברהם, הם מפרשים – על סמך המשך הפרשה – שלמרות שלאברהם היה "הכל", לא היה לו כלום.
אברהם "בא עם כל ימיו" כשהם מתוקנים ומלאים, יש לו "הכל" אבל אין לו "כל". הוא טרם זכה לראות בהגשמת משימתו האחרונה: הדאגה לנישואי בנו יצחק, והרצון להבטיח שתהא זו אישה הראויה להמשיך את השושלת והעברת המסורה.
מצד אחד, הביטוי "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" מייצג את דגם הזקנה המפואר והחיובי ביותר במקרא, דגם שבו הזמן הפיזי הופך למטען רוחני ומעשי שלם, שכל רגע בו נוצל במלואו.
אך לפי המדרש, "בכל" זה אינו מתייחס לעושר, הון ונכסים אלא לדאגתו של אברהם: "בַּכֹּל" עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא "בֵּן", וּמֵאַחַר שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן הָיָה צָרִיךְ לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה".
הדאגה מה יהא בגורלו של יצחק, בחור מבוגר בן כארבעים שנה, "ניצול עקידה" טראומטית שטרם זכה להקים בית, טרדה את מנוחתו של אברהם והטריפה את דעתו. מה ייתן ומה יוסיף לו כל העושר והנכסים, אם אין לביתו, למשפחתו ולמורשתו המשך ראוי?
דומה שיש בדברים אלה שיקוף וביטוי לתחושותיהם של "זקנים" רבים, ה"באים בימים". הם מסתכלים לאחור, גאים בהישגיהם, ועדיין המחשבה על מה שיעלה בגורל צאצאיהם טורדת את מחשבתם ואינה נותנת להם מנוחה.
כדרכו כל ימיו, אברהם אבינו אינו נותן למחשבות הטורדניות להביאו לידי ייאוש. במקום לבכות את מר גורלו, להתלונן, הוא קם ועושה מעשה, שולח את "עבדו זקן ביתו" למצוא מענה ראוי לעתידו של יצחק בנו. וכפי שמדגיש רש"י, אברהם ביקש למצוא מענה זה ולראותו "עוד בחייו", ולמצער להבטיח שכך יהיה לאחר פטירתו. וכפי שמוסיף הרמב"ן, שמסיבה זו נדרש אברהם להשביע את עבדו-השליח, כי "חשב בליבו, שאם ישלח לארץ מולדתו, אולי טרם יחזור השליח ילך לו אל בית עולמו".
"אחרי הפעולות נמשכו הלבבות". העבד עמד במשימה, חזר עם רבקה אמנו שהייתה אישה ליצחק, והשאר כידוע, היסטוריה הכתובה על ספר דברי הימים של העם היהודי.
