ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת תולדות מציבה בפנינו סיפור משפחתי טעון, שבמרכזו מאבק על בכורה, על ברכה ועל זהות. יצחק ורבקה, יעקב ועשו – ארבע דמויות הקשורות זו בזו בקשרי משפחה, אך נושאות עמן תפיסות עולם שונות, רצונות מנוגדים ומאבקי כוח. יעקב מבקש את הבכורה ואת ברכת אביו, עשו מבקש לזכות בהן, ויצחק, המזדקן ועיניו כהות, מבקש להעביר את ברכתו לבנו האהוב.
אולם מעבר לסיפור המשפחתי ולשאלת זהותו של הבן הראוי לברכה, עולה שאלה רחבה יותר: מהי ברכה אמיתית? האם היא רכוש שאפשר לזכות בו, מעמד שאפשר לרשת או כוח שאפשר להעביר מאב לבנו? ואולי ברכה היא בראש ובראשונה היכולת להעניק, לראות את האחר ולנהוג בו בחסד?
יש סיפור יפה על המתרגם האנגלי מיילס קאברדייל, שבשנת 1535 פרסם את תרגום התנ"ך לאנגלית. כאשר הגיע למילה "חסד", גילה שאין בשפה האנגלית מילה המבטאת במדויק את מלוא משמעותה. הוא נדרש ליצור צירוף מילים חדש: Loving-kindness אדיבות אוהבת. נדמה שהקושי הלשוני הזה מלמד משהו על עומק המושג. חסד אינו רק נימוס, נדיבות או מעשה טוב מזדמן. הוא שילוב של אהבה, רגישות, אכפתיות ונכונות לצאת מעצמך למען אדם אחר.
הרב אברהם יהושע השל נהג לומר: "כשהייתי צעיר הערצתי את החוכמה. עכשיו משזקנתי, אני מגלה שאת החסד אני מעריץ יותר". יש במשפט הזה תובנה עמוקה. החוכמה מאפשרת לאדם להבין את העולם, אך החסד מאפשר לו להיות ראוי לחיות בו. אפשר להיות משכיל, מוכשר, בעל מעמד וכוח, ובכל זאת להחמיץ את הדבר החשוב ביותר ביחסים שבין בני אדם.
גם המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת כתב כי "מיטב סגולת חיי אדם ישר היא מחוות קטנות, שכוחות, זוטות חסרות כינוי, נעלמות, של אהבה וחסד". דווקא המחוות שאינן זוכות לכותרות, שאינן מתועדות ואינן מביאות כבוד או תמורה, הן לעיתים הביטוי העמוק ביותר לאנושיות.
יעקב זוכה בסופו של דבר בברכה, אך האם אפשר לראות בניצחונו ניצחון של ממש? הוא נאלץ לברוח מביתו מפני זעמו של עשו. הברכה שהייתה אמורה להעניק לו עתיד הופכת גם לנקודת מוצא של גלות, בדידות ופרידה. יש כאן אירוניה עמוקה: אדם יכול לזכות במה שביקש, אך לשלם מחיר כבד על הדרך שבה השיג זאת.
הדברים מזכירים את מחזהו של שייקספיר "המלך ליר". המלך מבקש מבנותיו להצהיר בפומבי על אהבתן, ועל פי הצהרותיהן מחלק את הממלכה. הוא טועה לחשוב שמילים יפות והבטחות מפוארות הן ערובה לנאמנות. אלא שהמציאות מוכיחה לו כי אהבה אינה נמדדת בהצהרות, אלא במעשים. גם בפרשתנו מתברר שהברכה, המילים והטקס אינם יכולים לבדם להבטיח יחסים של אהבה ואמון.
אולי משום כך ראוי להתעכב על תפיסת האהבה לאורך החיים. אשת התקשורת אפרת ברזל, כשנשאלה מהו בעיניה שיר מרגש, הזכירה את השורה "בואי אמא, שבי איתי עד שאגדל", אך הציעה לשנותה: "שבי איתי גם כשאגדל". יש במשפט הזה בקשה אנושית עמוקה: לא רק להיות נוכחים בחיי ילדינו כשהם זקוקים לנו, אלא להמשיך לראות אותם, להקשיב להם ולאהוב אותם גם כשהם כבר אינם ילדים. הקשר המשפחתי אינו אמור להסתיים כשהילד מתבגר. הוא צריך להשתנות, להעמיק ולהעניק מקום לעצמאותו.
הרי גם יעקב ועשו, למרות כל המחלוקות והפגיעות, נשארים אחים. בהמשך הדרך, בפרשת וישלח, הם נפגשים מחדש. המפגש הזה, על מורכבותו, מלמד שאפשר להגיע גם לאחר שנים של ריחוק אל רגע של התקרבות ושל הכרה הדדית.
מחקר הרווארד המפורסם על התפתחות המבוגרים, שנמשך עשרות שנים, הגיע למסקנה כי איכות היחסים האנושיים היא אחד הגורמים המרכזיים לאושר ולבריאות לאורך החיים. אנשים המקיימים קשרים חמים ומשמעותיים עם משפחה וקהילה נוטים ליהנות מרווחה נפשית ובריאותית טובה יותר. מתברר אפוא שמה שמעניק לחיינו משמעות אינו בהכרח ההישגים שצברנו, אלא האנשים שהיו לצידנו והקשרים שטיפחנו.
השיר "גשר על מים סוערים" של סיימון וגרפונקל מבטא גם הוא רעיון זה. החבר בשיר אינו מבטיח לידידו שהסערה תחלוף, אלא מציע להיות הגשר שיסייע לו לעבור אותה: נכונות להעניק מעצמך, לשאת עם האחר את כאבו ולהיות לו משענת בשעת מצוקה. זוהי אולי אחת מצורות החסד היפות ביותר.
פרשת תולדות מזמינה אותנו לחשוב מחדש על משמעות הברכה. במקום לשאול מי זכה בברכת האב, כדאי לשאול איזה סוג של ברכה אנחנו מעניקים לבני משפחתנו, לחברינו ולקהילתנו.
בסופו של דבר, אפשר לרשת בית, רכוש, מעמד ואפילו ברכה. אבל חסד אינו עובר בירושה באופן אוטומטי. אותו צריך ללמוד, לתרגל ולהעניק מדי יום.
