ספוקויני יעקביצחק אבינו חפר בסבלנות באר אחר באר וקיווה לטוב. שכניו, לעומת זאת, רדפו אותו, עד שהגיע לבאר אחרת, ככתוב: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" [כו' כב']. היכן היא אותה רחובות? האם מדובר ברחובות שבנגב או בעיר רחובות?
על פי הפסוק הבא: "וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע" [כג'] משמע שמדובר בבאר בנגב. למרות זאת, מייסדי העיר רחובות קיבלו את הצעת ישראל בלקינד לקרוא לה רחובות. ההסבר לכך דו-משמעי. בשיח המייסדים, חברי אגודת 'מנוחה ונחלה', הביע אהרון איזנברג את שמחתו על התגשמות הפסוק בזכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת ירושלים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים" [ח' ד']. עוד תראו, אמר איזנברג, כי כך יהיה במושבה שלנו. אז הציע בלקינד את הפסוק מפרשתנו ומאותו הרגע נקרא שמה רחובות [1890].
ההצלחה לא הגיעה בקלות. בני המושבה רצו מלכתחילה להיות עצמאיים. הם קיבלו אמנם עזרה מסוימת מהברון רוטשילד, אך סרבו לעבור לבעלותו ונותרו עצמאיים. חובבי היוזמה הפרטית שמחו להגיע למושבה.
איכרי המושבה העסיקו פועלים שעלו מרוסיה וגם ערבים. לאחרונים שילמו שכר זעום ולפועלים העברים שילמו יותר, בעיקר מחשש להשבתה. כשהגיעו הפועלים התימנים הראשונים למושבה [1907] שילמו להם כמו לערבים. יהודים אלה היו בעלי משפחות ולא יכלו להרשות לעצמם להישאר ללא פרנסה. התימנים אף זכו לשבחים על עבודתם ועל כך שאינם שוקלים אפילו ירידה מהארץ. משה סמילנסקי חבר ועד המושבה כתב: "מאז התחילה העלייה התימנית למושבות לא עזבו את מקומם אפילו חמישה ממאה, בשעה שמכל הפועלים האחרים נשארו במקום אחד ממאה…".
למרות השבחים, היחס כלפי יהודי תימן היה מחפיר. איכרי המושבה הסכימו לשכנם באורוות וברפתות, אך לא הכניסום לבתיהם. מרים, אחת מהמתיישבות התימניות כרעה ללדת. "ברפת הביאה מרים לעולם את ילדה השלישי. בעת שאחזוה צירי לידה החזיקה בכרע הפרה ונאקותיה נבלעו בגעיית הפרות. את הטבור נשכה בשיניה" [דני בר-מעוז, התיישבות עולי תימן ברחובות].
העולים הקימו לעצמם סוכות ברחוב יעקב, הרחוב הראשי במושבה. כשהגיע החורף, לא היה להם היכן להימלט מהקור ומהגשמים. לעזרתם הגיעו הראי"ה קוק, שכהן כרב המושבות וכאפוטרופוס של 'אגודת שומרי תורה', ואפרים זקס האיכר הרחובותי. שניהם דאגו להקצות אדמה למגורים נפרדים לעולי תימן. הרב קוק החכיר להם 130 דונם שהיו ברשות האגודה ואפרים זקס הוסיף עוד 55 דונם. על שטחים אלה קמה שכונת שעריים. הרב קוק התרשם לטובה מפועלם ומהתנהגותם של עולי תימן: "פה במושבה נוסף ב"ה דבר לטובה ע"י הד הקול של קיבוץ גלויות לארה"ק שהגיע ליהדות תימן, באו רבים מאחינו היושבים שם בלחץ נורא וגלות איומה מאוד לארה"ק. הם אנשים המסתפקים במועט מאוד, רובם ככולם בני תורה. כמעט שלא נמצא ביניהם עם הארץ כלל. כולם חרדים ויראי ה' מאוד… התימנים הללו הנם בריאים ב"ה אוהבים את העבודה, מתפללים בכל יום ג' פעמים בציבור בכוונה, בחדר מיוחד בביהכ"נ הגדול שייחדו להם. מתנהגים בכל נימוסי ארצם הקרובים הרבה למנהגי ישראל היותר ראשונים בכל דבר. הננו שמחים לראות קיבוץ נידחים, אלה מצפון ואלה מתימן וכולם פונים לארץ חמדה באהבה ושמחים על גורלם אשר הביאם ה' לארץ הקודש…"
אפרים זקס זכה לכינוי 'אבי התימנים'. הוא היה חבר ועד המושבה והלווה למושבה מכספו סכום כסף גדול להקמת 'מכון מים'. ב-1924 נבחר לכהן כראש המועצה המקומית. זמן קצר קודם לכן החלה שאיבת מים מבאר חדשה שנחפרה בסמוך לשכונת התימנים. זקס דאג להקמת רשת צינורות מים שהגיעה לכל בית במושבה, כולל שכונת שעריים. בכך הוכיח זקס כיצד צריך לנהוג אחרת בבאר אחרת.
Yaakovspok1@gmail.com.
