לקבל מכה בראש

לפעמים החיים מעניקים לנו מכה בראש, ולא תמיד זו מטאפורה. כך קרה לאישה מקסימה, בסוף שנות התשעים לחייה, שהגיעה אליי להתייעצות. אישה תוססת ומלאת מעש, שנפלה, נחבלה בראשה ומאז מרותקת לביתה. הניתוק הפתאומי מהעשייה ומהחברים סחף אותה אל דכדוך, ובתה, שראתה את זה קורה, ביקשה לעצור את ההידרדרות ולהשיב לאמה את שמחת החיים.

ישבנו יחד והתבוננו במה שקרה לאור גישת הלוגותרפיה, המלמדת שהאדם הוא יצור הוליסטי המורכב מגוף, נפש ורוח. אם ננתח את מצבה של הפונה בממד הגוף, התמונה מעודדת. הרופאים אופטימיים, אך ההחלמה דורשת המתנה כפויה והתרחקות מהשגרה. באשר לממד הנפש, המצב מורכב יותר: השבתת הפעילות ערערה את הדימוי העצמי שלה והציפה שאלות נוקבות ומוכרות, כמו: מי אני בלי העשייה שלי? מי זוכר אותי כשאני לא נוכחת? תחושת האובדן הייתה עמוקה.

אבל גישת הלוגותרפיה מציעה קומה נוספת: קומת הרוח, הממד שבנו שלעולם אינו חולה. שם נשארת לנו חירות גם כשהגוף מוגבל והנפש מתקשה: החירות לבחור איך נעמוד מול מה שקרה לנו. ויקטור פראנקל, מייסד הגישה, חזר והדגיש שאת החירות הזאת איש אינו יכול לקחת מאיתנו.

כשהסתכלנו על המכה, אותה קיבלה הפונה, מהממד הרוחני – משהו השתנה. המכה חדלה להיות רק גזירה או נזק, והתחלנו לזהות בה טלטלה מעוררת. אותה אישה לא התעלמה מהכאב ולא הקטינה אותו, אבל הפסיקה לתת לו לומר את המילה האחרונה. היא הבינה שההתנדבות, שמילאה את ימיה, הפכה עם השנים למחויבות נוקשה שסגרה עליה. ואז התחדדה בה תובנה: אולי זו הזדמנות לשנות זווית מבט, לאתגר את הקיום הישן ולהכניס לחיים אומץ, שובבות ובחירה מחודשת. כשתחלים, החליטה, תרשה לעצמה לטייל ולהגשים חלומות שדחקה הצידה שנים רבות.

הסיפור שהבאתי, גדול מסיפורה הפרטי של הפונה. במהלך חיינו אנו חווים לא מעט מכות שאיש לא הזמין: מחלה, פיטורים, פרידה, הורים שזקוקים לתמיכה ועוד. גם המציאות הציבורית הסוערת סביבנו, ובכלל זה תוצאות הבחירות, מטלטלת אותנו. קל לפרש אירועים כאלה ככישלון, כתבוסה או כסיבה לכעס. אך ייתכן שדווקא הם מנערים אותנו מהאוטומט, מהמסלול שבחרנו לפני שנים ואנחנו ממשיכים לרוץ בו בלי לשאול אם הוא עדיין שלנו.

מכה בראש, קשה ככל שתהיה, מזמינה אותנו לעצור, להביט במציאות דרך פריזמה חדשה ולשאול מה ניתן ואפשרי לעשות עכשיו – כשקלפי המשחק השתנו.

לתגובות: naomieini1@gmail.com