מה בצע

ישנן מלים שרק הזכרתן מעוררת אצל השומע קונוטציות שליליות. אחת מהן, היא המילה "בצע" שמתקשרת בתודעתנו דרך כלל עם "בצע כסף", ועם אדם "תאב בצע". זאת, על אף שבבסיסה המילה מבטאת רווח ניטראלי (וכך הוא גם בערבית: בצ'אעה, סחורה)
אחד המשפטים הקשים שנשמעו בהקשר זה מופיע בפרשתנו, בתיאורה של "מלחמת האחים". לפי פשוטו של מקרא, קנאתם של אחי יוסף הביאה אותם לידי שנאה, עד ש"לא יכלו דברו לשלום". לימים, ראו אותו "מרחוק", התנכרו אליו להמיתו, הפשיטוהו מבגדיו, והשליכוהו הבורה.
ההשלכה לבור מבטאת, גם מבחינה טופוגראפית את שפל המדרגה. משאול תחתיות זו, שלפי מסורת חז"ל קרקעיתה הייתה רצופה "נחשים ועקרבים", ניתן לכאורה רק לעלות.
ואכן, בהמשך הפסוקים מתוארת אורחת הישמעאלים שבאה מגלעד, שהביאה את יהודה להפציר באחיו כי יעלו את יוסף מהבור וימכרוהו לישמעאלים. מילה אחת בדברי יהודה מבטאת את התמורה הגדולה: לא עוד "בעל החלומות הזה", לא עוד מישהו אנונימי, בן בלי שם, נסתר-נעלם ("ויראו אותו מרחוק… ונהרגהו… ונשליכהו… השליכו אותו"), ולא עוד סתם "יוסף". מכאן ואילך "אחינו" הוא: "ויאמר יהודה אל אחיו, מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו?" (לז, כו).
הטון עושה את המוזיקה. החזרה הכפולה של "אחיו… אחינו" מלמדת על ראשיתה של התמורה ושינוי המגמה, משנאה לאהבה, אהבה ששיאה יגיע רק לאחר שנים רבות.
ואף על פי כן. למרות ניצני השינוי החיובי, אמירת "מה בצע" נושאת עמה מטען שלילי של "עסקים", ועסקים בלבד. לא ראיית האדם שמושלך בבור (קל וחומר כשאותו אדם הוא האח יוסף!), לא הקשבה לסבלו ולקול זעקתו, אלא התמקדות ברווח הכלכלי שאפשר ויצמח מכך, אופורטוניזם לשמו, ניצול הזדמנות עסקית: "מה בצע?"
אמירה זו מתפרשת בדברי אונקלוס (שהובאו גם בפירוש רש"י על אתר) כ"מה ממון נתהני לנא", דהיינו: התבוננות ביוסף המשווע לעזרה רק מתוך תקווה וציפייה להפקת הנאה חומרית ממצבו.
גם חכמים, שלא אחת מלמדים סנגוריה על מעשי האבות, ביקרו את דבריו של יהודה ולא פחות מהם את הרוח האופורטוניסטית שעולה מהם.
וכך שנינו בתלמוד (סנהדרין ו, ע"ב): "רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר 'ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו' [=דמשמע, הא אם יש בצע – יצא לנו רווח כספי מזה – נהרגנו (חזקוני)], וכל המברך את יהודה – הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: 'ובצע ברך נאץ ה' ".
בפירושו לסוגיה זו, מיקד רש"י את הביקורת באי ניצולה של הזדמנות ההצלה: "שהיה לו לומר נחזירנו לאביו, אחרי שהיו דבריו נשמעים לאחיו".
אי ניצול הזדמנות זו, מחמיר שבעתיים לנוכח הדגשת הכתוב שהיא לא נבעה מאדישות, מעצלנות גרדא, אלא מתאוות בצע ורצון להפיק רווחים מקסימאליים ממצבו העגום של יוסף: "מה בצע" – איזה רווח יצמח לי מזה?
ר' שלמה אפרים איש לונטשיץ, בעל ה"כלי יקר", שרגישותו החברתית היא מן המפורסמות, זועק חמס בהזדמנויות שונות נגד העשירים שרק תאוות הבצע לנגד עיניהם. בהגיעו לפסוק זה, נתקשה: "מהיכא תיתי שיהיה להם הנאת ממון בדבר ההריגה?"
מתוך שאלה זו, מגיע ה'כלי יקר' למסקנה שתאוות האחים לצבירת כסף וממון – ולאו דווקא קנאתם בשררה שנטל יוסף או בחיבתו של אביו אליו – העבירה אותם על דעתם, עד שהביאה לשנאה הגדולה: "כי הרגישו האחים בכתונת הפסים שייתן לו [=יעקב ליוסף] הבכורה כמבואר למעלה, ולפי שמשפט הבכור ליקח פי שנים… ולא הקפידו האחים אף אם יקומו עליהם אויבים וייקחו כל המרעה, באומרם אם הקטן שבנו [=יוסף] ייקח פי שנים, גם לנו גם לו לא יהיה. והיו מתייאשים [=מוכנים] שיפסיד כל אחד חלקו כדי שיפסיד יוסף שני חלקים".
הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאין את האדם מן העולם. תאוות הממון, הרדיפה אחר הבצע, וראיית העולם כולו במשקפי כסף עשויה להמיט אסון על החברה. לפי דעה אחת במדרש חז"ל, היא אף הביאה למלחמת האחים הראשונה בתנ"ך, שבה רצח קין את הבל אחיו בשל סכסוך מקרקעין.
עולמנו שטוף אופורטוניזם ורדיפה אחר הממון. מדורי הכלכלה בעיתונים הולכים ותופחים, מלאים בסיפורי מצליחנים שניצלו הזדמנויות עסקיות להכפלת ושילוש ממונם, ובד בבד שכחו את "אחיהם" הנמצא בבור, זועק לעזרה.
פרשת "מה בצע", כמו רעידת האדמה הכלכלית שפקדה אותנו באחרונה, מעניקות לנו תזכורת חשובה בדבר העיקר והטפל בעולמנו.
תשס"ט