יעקב נמצא בשפל. הוא בורח מעשו, גולה ונודד. מצבו ירוד. והנה פסגה. בשנתו הוא רואה מראות אלוקים המבטיחים לו את ברכת הארץ ואת ברכת הזרע. היינו מצפים כי בעקבות חלום זה – יהא יעקב מאושר עד כלות. אך יעקב אומר: "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". זה מה שיש להגיד אחרי הבטחות אלוקיות כה נשגבות? היכן ההודיה לה'? היכן שמחת הלב?
החתם סופר מבאר את העניין, בהתאם לביאור של רבו, רבי פנחס הלוי הורוויץ (מחבר הספר "הפלאה") לגמרא במסכת סוכה (דף נ"ג עמ' א'): "אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן הכול כאן ואם איני כאן מי כאן".
לכאורה, האמירה: "אם אני כאן – הכול כאן" לוקה בגאווה של אדם המלא בעצמו וחושב שאין זולתו.
אבל, בגמרא במסכת שבת (דף ל' עמ' ב') מצינו "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל". הגמרא מביאה מעשים המראים עד כמה לא היה הלל מקפיד על כבודו, ואי אפשר היה להוציאו משלוותו. זה האיש שיאמר: "אם אני כאן הכול כאן?" גם המשך האמירה של הלל: "אם אני אינני כאן – מי כאן"? מעורר תמיהה, שכן זה לכאורה זלזול בזולת. האם אף אחד אחר זולתו לא נחשב?
בעל ה"הפלאה" מבאר כי אמונתו של האדם צריכה לכלול שלושה מרכיבים: האדם חויב לעשות השתדלות טבעית כחלק מקללת "בזיעת אפיך תאכל לחם", אבל אין קשר סיבתי בין מעשה לתוצאה, וכל מה שקורה בעולם הוא פרי השגחה פרטית של הקב"ה.
אין כל משמעות ליחס של בני האדם כלפיו, כי הם לא יכולים לעשות לו דבר, וכל מה שקורה בעולם הוא פרי ההשגחה העליונה. אין כל משמעות לקיומו האישי, מלבד הצורך לקיים שליחות אלוקית שהוטלה עליו. על כן, אין לאדם מה להתבייש מפני המלעיגים עליו. הדבר היחיד שקובע במציאות – הוא רצון ה'.
בהתאם לכך מובן כי הלל אמר "אם אני כאן הכול כאן". כלומר, אם אני חושב שיש לי קיום וממשיות, הרי שגם לאנשים שסביבי יש משמעות וגם למציאות הפיסית יש ממשות, והכול כאן – קיים ומפריע לי. אבל "אם אני איני כאן" – וכאילו אין לי מציאות והכול מה'. ברור כי "מי כאן?" כלומר, "אם האדם חש שהוא כמי שאינו, ויודע שהכל בא מה', וכאילו אין לו מציאות – כלל, אז לא יתבייש בפני מלעיגים כפי שנאמר ברמ"א בריש סימן א' בשולחן ערוך". אדם שמבין שאין עוד מלבד ה', וגם הוא עצמו כמי שאינו – עובד את ה' בעוז. ידיעה זו ממלאת את האדם בשמחה. על כן, חידש הלל הזקן דברי אמונה נשגבים אלו – בשעת שמחת בית השואבה.
בהתאם לרעיון זה של ה"הפלאה" מבאר החתם סופר את דברי יעקב כשראה מחזות אלוקים ואמר: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי". שיא השיאים של האדם הוא בביטול ה"אנוכי" שלו. אכן, ככל שאדם רואה אלוקות והשגחה פרטית ומבין כי אין עוד מלבדו של ה', כן מתבטל הוא עצמו יותר ויותר. על כן, לאחר שזכה יעקב אבינו לראות כי "יש ה' במקום הזה", הוא ביטל את מציאותו שלו ואמר: "ואנוכי – לא ידעתי". כלומר, ההכרה שלו בעיני עצמו הייתה כמי שאינו.
פסגת האדם אחרי שראה מחזות אלוקיים היא בהפיכת האני לאין. על כן נאמר בתהילים (ס"ט, י"ד): "ואני – תפלתי לך ה' עת רצון א-לוהים ברב חסדך ענני באמת ישעך". המילה "ואני" בפסוק זה מכוונת למסירת האגו והאנוכיות, והכרה בכוחה של תפילה. האני הופך לאין. "אני – לדודי ודודי לי" – מי שמוסר את האני שלו לה' – הרי ש"דודי לי" – הקב"ה שב אליו כבראשונה.



