אנחנו ממשיכים בקריאת פרקי הנביא והגענו לפרקים הסוגרים את ספר שמואל ב' ואת מלכותו של דוד. ספרים אלו עוסקים לא מעט במנהיגות ואני מוצא את עצמי לא פעם פוגש תובנות מהנביא המתקשרות לאירועים שעוברים על ההנהגה שלנו היום.
אנחנו נמצאים בימים של כנסת חדשה ושל אי וודאות לגבי הממשלה החדשה. על מנת להקים אחת כזאת- הצדדים צריכים לבחון את הערכים בשמם הם נבחרו ולהתמודד עם קונפליקטים לא פשוטים. אחד הקולות שעולים מהשטח הוא הקריאה לממשלת "אחדות"- כלומר ששני הצדדים יישבו יחד כאשר כל צד מצליח להתגמש בנושאים המהותיים לצד השני.
כאשר אני קורא את פרק כ"א בשמואל ב', אני חושב שיש בו הסתכלות אחרת על המושג אחדות- לא מתוך המילה "יחד", אלא מתוך המילה "אחד".
היחסים בין שאול לדוד ידעו מאבקים רבים, כאשר בסופו של דבר נגזר על בית שאול לסיים את תפקידו ההיסטורי ולהעביר את השרביט לבית דוד. בפרק שלנו, שלא ברור עד הסוף היכן ממוקם כרונולוגית בסיפור, דוד מתמודד עם מצוקה של רעב שנמשך שלוש שנים. כאשר דוד שואל בה', הוא מקבל תשובה מפתיעה- "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים."
כלומר, אולי חשבנו שלאחר מות שאול ויהונתן והעליה הרשמית של בית דוד לשלטון, נפתח דף חלק, אך הדבר לא כך. דוד נאלץ לשאת בהשלכות ולתקן את העוולות שעשה קודמו בכך שהפר את הברית עם הגבעונים והרג בהם.
דוד מנסה לפתור את הסיטואציה בדרך פשוטה ולהציע כסף על מנת לסגור את הסיפור אבל הוא נאלץ להביא צאצאים מבית שאול לגבעונים כנקמה. הפרשנים מסבירים שהפרת הבטחה כזאת הייתה חייבת להסתיים בעונש שיש בו פומביות- כדי שעם ישראל יבין מה ערכה וחשיבותה של התחייבות. דוד לא יכול לסיים בכך את הטיפול בסוגיה ונדרש לפייס את רצפה בת איה, פלגשו של שאול ולדאוג לקבורה ראויה לשאול ולצאצאיו.
למעשה, גם צאצאי שאול וגם הגבעונים מזכירים לדוד ולכולנו על אחדות המלוכה והמנהיגות בישראל. מעבר לשאלה מי נמצא בשלטון, מי מחליף את מי ולטובת אילו ערכים. על כל צד לזכור שהוא חלק משרשרת. כל צעד שהשלטון עושה ישפיע על מי שיבוא אחריו וכמובן ישפיע על העם שלא משתנה או מתחלף.
מתוך כך, הדרישה מהמנהיגים היא לא להתמכר לתחרות ול"גושים" ולזכור את אחדות השלטון- גם אם בסוף לא יושבים יחד באותה ממשלה, צריכה להיות הדדיות, שיתוף פעולה, שיח מכבד ותחושת אחריות לעם ישראל.



