הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)החקירה הראשונה בספר השו"ת המופתי "שאגת אריה", לר' אריה ליב ממיץ (חיבר גם את "טורי אבן" על הש"ס), עוסקת בבחינת מהותה של מצוות קריאת שמע. הדעה המקובלת בציבור, שיסודה בהררי קודש, בשיטת ר' אלעזר בתלמוד הבבלי ברכות כא, ב, היא שקריאת שמע היא מצוות עשה של תורה. כך הורה הרי"ף על אתר, ובדרכו הלכו פוסקים רבים. אולם, השאגת אריה מערער על הקביעה האקסיומטית של הרי"ף שהלכה נפסקה כר' אלעזר, לאור העובדה שבדרך הטבע במקום שיש מחלוקת בין רב יהודה אמר שמואל לר' אלעזר מקובל לפסוק דווקא כשמואל (שלשיטתו קריאת שמע איננה אלא מדרבנן). אמנם, ר' יוסף קארו בספרו "כסף משנה" על הרמב"ם כתב שהרקע לפסיקת רי"ף היה שפע הברייתות והמקורות התנאיים מהם עולה שקריאת שמע מן התורה, אולם גם על כך מערער השאגת אריה. שאלתו, הפשוטה והנוקבת, היא מדוע אם כן מתעלם שמואל מכל המקורות הללו, הלא הוא היה אמורא, וממילא היה מחוייב למסורות התנאיות? יתר על כן, אם אכן ישנן ראיות רבות לשיטת ר' אלעזר מדוע בחר התלמוד שלא להביאן בגוף הסוגיה, ולהתעלם מהן?!
יתר על כן, הוא מביא שיטה בשם בעלי התוספות (מנחות מג, ב, ד"ה ואיזו) ממנה עולה שקריאת שמע איננה מצוה מן התורה, אלא דווקא מצווה מדרבנן. לשיטת בעלי התוספות לומד השאגת אריה שגם שמואל מסכים שיש חובה מדין תורה לעסוק בדברי תורה בכל יום, בבוקר ובערב (זמן קימה וזמן שכיבה). ניתן לצאת ידי חובה זו באמירה של קריאת שמע שחרית וערבית, אולם גם בלימוד אחר, כל זמן שהוא בדברי תורה, אפשר לצאת ידי חובה זו. ממילא, החובה לומר דווקא קריאת שמע בבוקר ובערב איננה אלא חובה מדרבנן, שהורו לנו כיצד ניתן לממש את מצוות תלמוד תורה, אם כי זו לא הדרך הבלעדית לקיום חובה זו. לטענת השאגת אריה פתרון זה עונה על כל הקושיות שנשאלות על שיטת שמואל מהברייתות וממקורות אחרים, שמהם עלה החיוב לומר קריאת שמע מדין תורה. כולם עוסקים רק בחובת תלמוד תורה שמתקיימת כתוצאה מקריאת שמע, אך אינם מתייחסים ספציפית לחובת תלמוד תורה כשלעצמה.
ראיה מופלאה לשיטתו מביא השאגת אריה מדבריהם של תלמידי רבינו יונה, שחיברו ביאור חשוב ביותר על שיטת הרי"ף למסכת ברכות. בהביאם את הסוגיה המדוברת כתבו כך (יב, ב בדפי הרי"ף): "אמר רב יהודה אמר שמואל, ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא – אינו חוזר וקורא. דסבירא ליה לשמואל דקריאת שמע דרבנן. ואע"פ שכתוב בתורה 'ובשכבך ובקומך', סבירא ליה לשמואל שלא אמרה תורה דוקא קריאת שמע, אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה. ומה שאנו קורין זאת הפרשה דוקא – אינו אלא מדרבנן […] ". ואכן, הדברים דומים עד מאוד לסברה שהעלה ר' אריה ליב.
לאור ההסבר המרתק והעקבי הזה מגיע ר' אריה ליב למסקנה מרחיקת לכת: "ומעתה יש לתמוה על רוב פוסקים שפסקו כר' אלעזר, דאמר קריאת שמע דאורייתא לגבי שמואל, וכמו שכתבנו לעיל, ואין בידי שום סעד וראיה לדבריהם ז"ל". אמנם, דמות ראיה מציע ר' אריה ליב ממימרה אגדית במסכת סוטה (מב, א), שם מביא ר' יוחנן מסורת בשם ר' שמעון בר יוחאי: "אמר להם הקב"ה לישראל, אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית – אי אתם נמסרים בידם". הדרשה הזו נסמכת על פסוק ("ואמר אליהם שמע ישראל"; דברים כ, ג), וממילא יש גיבוי מסויים לעמדה שחובת קריאת שמע יסודה בתורה, אם כי מדובר בראיה חלשה יחסית. יצויין שגם הסימן השני בשו"ת שאגת אריה מתייחס לשאלת המקור של מצוות קריאת שמע, אולם ביתר דקדוק ביחס לפרשה הראשונה.
בצד השיעור ההלכתי והעיוני המרתק שמעניק לנו ר' אריה ליב, דומה שיש בספרו המופתי תרומה חשובה לעצם ההויה הבית מדרשית. הלקח המוסרי שהוא מספק לנו הוא ערעור מתמיד על מסורות ומוסכמות, מתוך רצון לבססן מבחינה שכלית, וללבנן לאור מקורותיהן. אין בדבריו, ח"ו, זלזול או ספק באשר למסורות הדורות הקודמים, אך הוא אינו מניח אבן על אבן בנסיונותיו לאתר את שורשי הרעיונות ואת הביסוס שלהם. עמדה זו, כאשר היא יוצאת מבית מדרשו של אחד מגדולי האחרונים, מפעימה ללא ספק, ומחייבת אותנו להעצים את הידע התורני שלנו מחד גיסא, ולפתח חוש ביקורתי מפותח ומעמיק מאידך גיסא.
תשס"ט
