ד"ר יצחק קניגסברגשתי הפעולות האחרונות של אברהם אבינו המתוארות בפרשתנו הן: קניית מערת המכפלה, ושילוח עבדו לקחת אישה ליצחק בנו, מארץ מולדתו, ארם נהריים. התהליכים שליוו את ביצוע הפעולות האלה תמוהים וטעונים הסבר.
מדוע לא הסכים אברהם להצעת בני חת: "נשיא אלוקים אתה בתוכנו במבחר קברנו קבור את מתך", והתעקש על: "בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר"(בראשית כג',ו',ט') ?
מה הסיבה לנחרצות אברהם, לא לקחת אישה לבנו מבנות כנען, עד כדי השבעת עבדו: "אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק"(שם כד',ג'ד') ?
לשתי הפעולות האלה היתה מטרה משותפת אחת: לא ליצור מחויבויות כלפי יושבי הארץ המובטחת.
מבחינת חוקי הקניין, חלקת אדמה שנמסרה במתנה, כמוה כקניה, בהקשר לזכויות הבעלות עליה. אברהם ידע זאת וגם עפרון החיתי היה מודע לכך, אך שניהם המשיכו בסחר מכר בסגנון עמי האזור. עפרון שיחק את הנימוסים: "לא אדוני שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך קבור מתך", ואילו אברהם התמקד במטרה: "אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה כך ממני ואקברה את מתי שמה". עפרון נקב בסכום "הפעוט" של ארבעה מאות שקל כסף. אברהם שקל לעפרון את הסכום הזה והשיג את מבוקשו: "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, לאברהם למקנה לעיני בני חת לכל באי שער עירו"(שם כג', יא'-יח'). חשוב היה לאברהם לעשות את הקניין ברוב עם ,בפרהסיא, לפני עדים ,כדת וכדין.
אכן, המתנה כמוה כקניין מבחינה משפטית, אך אין ספק שהיא יוצרת מחויבות מוסרית. אברהם ידע שהארץ המובטחת תעבור לזרעו אחריו. תושבי חברון החיתי, צאצאי עפרון, יוכלו לפרוט על נימי המוסר, על המתנה שאבי אבותיהם נתן לאבי האומה הישראלית שבאה לרשת אותם, ארבעה מאות שנה מאוחר יותר. את זאת רצה אברהם למנוע .לכן נעשה הקניין ברוב עם, לעיני בני חת ולעיני כל באי שער עירו. לא מתנה אלא קניין בכסף מלא !
בפעולה השנייה אברהם ציווה על אליעזר עבדו, לא לקחת אישה ליצחק מבנות הכנעני, "אשר אני יושב בקרבו". הדגשה זאת טעונה בירור. ההתנגדות לא הייתה לבנות כנען, כמועמדות להיות כלות לאברהם. הן לא היו גרועות יותר מבנות ארם נהריים . אלה ואלה עבדו עבודה זרה. התנגדותו של אברהם כוונה למשפחת הכלה העתידית. בארץ כנען אברהם ישב בקרב משפחת הכלה, וזה יצר מחויבות כלפיהם. אברהם לא רצה בהשתדכות עם תושבי כנען, כדי שלא תהיה להם טענת זכות על הארץ המובטחת בגין קשרי משפחה, ביום פקודה. "אל ארצי ואל מולדתי תלך", ולא נאמר "אל משפחתי". אברהם לא עמד על השתדכות עם בני משפחתו. בסופו של דבר אליעזר הגיע למשפחת צאצאי נחור, אחיו של אברהם, כי "מה' יצא הדבר" כדברי לבן ובתואל. ארצו ומולדתו, ארם נהריים לא נכלל בגבולות הארץ המובטחת. אברהם לא ישב בקרבו, בעיית המחויבות לא הייתה קיימת, ולכן פקד אברהם על עבדו: "ולקחת אשה לבני משם".
גישה זאת ליווה את אברהם מאז בואו לארץ, עד מקום שכם עד אלון מורה, שם הבטיח לו הקב"ה בפעם הראשונה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת"(שם יב',ז'). לאחר הכותו את ארבעת המלכים פנה אליו מלך סדום: "תן לי הנפש והרכוש קח לך". על כך ענה לו אברהם: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם"(שם יד',כא'-כג')
אברהם ידע שהענות להצעתו הנדיבה של מלך סדום בתחום הכלכלי, יצר את צעדיו בתחום הבטחוני פוליטי, בבוא מועד הגשמת ההבטחה: "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה".(שם טו',ז')
בנסיבות אחרות, עם מלך אחר, אברהם נאלץ להתפשר. היה זה אבימלך מלך גרר, שביקש לכרות ברית עם אברהם. בעקבות ההתנכלויות הרבות מצד עבדי אבימלך לבארות שחפר אברהם, הוחלט לעשות סולחה ביניהם. אברהם נעתר לבקשתו של אבימלך: "ועתה השבעה לי באלוקים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. ויאמר אברהם אנכי אשבע" (שם כא',כג'-כד'). אברהם התחייב לארבעה דורות בלבד. בברית בין הבתרים אמר לו הקב"ה: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבעה מאות שנה. ודור רביעי ישובו הנה" (שם טו',יג'-טו') . כאשר הדור הרביעי ישובו לקיים את ההבטחה: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", יפוג תוקף הברית והשבועה בין אברהם לאבימלך. הוא השיג שקט זמני, מבלי ליצור מחויבויות לטווח ארוך, שיכבלו את ידי זרעו, בבואם להגשים את השיבה לארץ המובטחת.
דרכו של אברהם קיבלה ביטוי בתורה, בצו האוסר על בניו לעשות מעשים שיביאו לידי יצירת מחויבויות לגויים השוכנים בארץ: "לא תכרות להם ברית ולא תחונם. לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך"(דברים ז',ב'-ג').
אי קיום צו זה ברוח דרכו של אברהם, בתקופת יהושע , גרם למלחמות הרבות בתקופת השופטים, ואי קיומו בימינו,
למאבקים המתמידים עם בני ישמעאל. גישתו של אברהם צריכה להיות נר לרגלי המנהיגים המופקדים על המשא ומתן על עתיד הארץ המובטחת – ארץ ישראל.
תש"ע
