מחשבות על פתיחה

תחילתו של ספר ושל סיפור, כמו גם של מפגש אנושי, אינו דבר של מה בכך. לא פעם עתידה של היצירה/של הקשר כולו, מונח על כתפי המבט, המילה, הצליל והרושם הראשוני.

"נניח שאתה רוצה לספר סיפור על בחורה אחת מנהריה, מתילדה, שנודע לה כי ביוון יש לה בת דוד אשר עד כה לא ידעה על קיומה. נניח שגם בת הדוד שמה מתילדה. ונניח שמתילדה מנהריה מחליטה לנסוע בספטמבר ליוון כדי לפגוש את קרובתה. אבל מה בא בהתחלה? מתילדה קמה בבוקר? מתילדה בסוכנות הנסיעות? מתילדה בילדותה, אז, כשהיד שלה נתפסה במאוורר?… מה להכניס לעמוד הראשון? מה צריכה להבטיח הפסקה הראשונה? מה יהיה המשפט הפותח? 'באמצע שביל חיינו תעיתי ביער עד'? ובעצם, מה תהיה המלה הראשונה בספר, הטביעה השחורה הראשונה על פני הדף הלבן?" (עמוס עוז, מתחילים סיפור, הוצאת כתר, 1996).

"פתיחה היא הכל. צריך להיות בה, כמו בזרע עץ, כל הספר כולו" (יואל הופמן, מצבי רוח, הוצאת כתר, 2010).

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית, א', א').

מה באה לומר פתיחתו של ספר בראשית?

שתף שלושה הרהורים:

"בְּרֵאשִׁית"- כוחה של רֵאשית.

באופן מודע יותר או פחות, רבים מאתנו משחזרים/חותרים לחוות ולשחזר לאורך חייהם את אופייה וסגולותיה של הרֵאשית שלנו [מעת השהייה ברחם, דרך ההורות שחווינו, יחסי אחאוּת (אחים-אחיות), שנות הילדות, תחילת הזוגיות ועוד]. גם אנשים שחוו פגיעה מהוריהם בילדותם, "נופלים" לא אחת, לשחזור ראשיתם.

"בָּרָא"- כוחו של יש.

בריאת העולם היא בריאה של "יש", שחרור פוטנציאל אנרגטי של חיוּת ושל שפע. תיאור הבריאה ותגובת הבורא כלפיה: "וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי טוֹב", מהדהדות עבורי את שפת הפסיכולוגיה החיובית (מרטין סליגמן), שפה המתמקדת באיתור חוזקות (יכולות וכישורים) הטבועים בכל אחד מאתנו.

"אֱלֹקים"- כוחו של הנצח.

מסתבר שהבריאה אינה ההתחלה של סיפור הסיפורים. "לפניה", – היה ה'. וביום בהיר אחד מסר הוא לידנו באומץ, בחסד וברחמים, עולם/סֶפֶר, תָּחוּם בזמן (בראשית) ומקום (שמים וארץ), והזמנה בלתי חוזרת, להצטרף למסע ולקחת חלק בכתיבתה של יצירה נצחית.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים" וההמשך נתון גם בידינו. (בראשית תש"פ)