הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)הרמ"א (תרסג, ב) פוסק: 'ונוהגין לומר קהלת בשבת של חול המועד' ספר קהלת מכיל בתוכו רעיונות יסודיים ומורכבים בהשקפת עולמנו ואחד מהם הוא שאלת הגמול: 'צדיק ורע לו ורשע וטוב לו'. תקופת החגים מרוממת את האדם ויכולה להביאו לפסגה רוחנית. בימים חגיגיים כחג הסוכות הלב מתרחב וקיימים תנאים טובים לדיון בנושאים כמו שאלת הגמול.
'רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹקִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ: בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה: אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ'.
שאלת הגמול היא שאלה כואבת. קל וחומר בתקופתנו, שאדם תובע תמורה עבור עבודתו ואם בעבודה עסקינן קל וחומר כאשר אדם משועבד לעבודת ה' והגמול יכול לשקף את ההערכה הגדולה של בורא עולם עבור עבודתו ומסירותו. בעטיה של שאיפה לקבל תמורה עבור העמל התפקר אחד מגדולי התנאים אלישע בן אבויה וכפי המסופר חולין קמב ע"א:
תניא דבי ר' יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה, שבתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה, בכבוד אב ואם כתיב:'למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך', בשילוח הקן כתיב: 'למען ייטב לך והארכת ימים'; הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה והבא לי גוזלות! ועלה, ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה? והיכן טובתו של זה? אלא: למען יאריכון ימיך – בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך – לעולם שכולו טוב,
אלישע תוהה כיצד אדם המקיים שתי מצוות, שמאריכות ימיו של אדם מת בעת קיומן?! אלישע בן אבויה 'אחר' שהיה גדול התנאים ותלמידים רבים לו יצא מבית המדרש. אחד מתלמידיו המובהקים רבי מאיר החליט, שעדיין ניתן ללמוד תורה מאחר וכלשון הגמרא: 'רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!'
הרב יחיאל וינברג בספרו 'שרידי אש' מסביר את משמעות אכילת התוך וזריקת הקליפה. התנהגותו של רבי מאיר משקפת אמונה באופן מורכב. מצד אחד, 'הצור תמים פעלו אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא', מעשיו של הקב"ה תמימים וישרים ומאידך, בעת שמתרחש עוול יש לכאוב כאב גדול. לא נכון להגדיר תגובת אדישות לטרגדיות כאמונה גדולה. יתכן, והאדישות נובעת מחוסר אכפתיות וסירוב להתעמת עם המציאות. אלישע בן אבויה כאב את הכאב בצורה קיצונית ולכן פרש מדרך ה'. רבי מאיר אכל את הרימון את הכאב הגדול אבל את קליפתו זרק. הוא השליך מעליו את התוצאות שאליהן הגיע אלישע בן אבויה. רבי מאיר הלך בדרכו של קהלת, שסבר שלא נוכל לדעת לעולם את טיבו של הצדק – 'בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה'.
עם ישראל במשך כל קיומו סופג אבדות קשות, מכות קשות ומי שיבקש לדעת את צפונות הבורא הרי, שהוא במהרה עלול להגיע אל הכפירה. מצד שני, מי שמחפש להיות אדיש עלול לכפור בתורת הגמול. אסור להיות אדיש אלא להשתדל ללכת בדרכיו של רבי מאיר שתוכו אכל אבל קליפתו זרק. לא להישאר אדיש למתרחש אבל לא להגיע לתוצאות שמביאות לכפירה אדם צריך להפנים שהקב"ה זן את העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כינים.
תשע"א
