הרושם האחרון הוא הקובע

הרושם האחרון הוא הקובע
הרב בנימין זאב מונק – מנהל "מכון ירושלים לחזנות"
אימרה ידועה קובעת כי: "לעולם אין הזדמנות שנייה לעשות את הרושם הראשון". זוהי אימרה נכונה אך מן הראוי כי ישנו אותה מעט, יוסיפו לה סיפא לאמור: "…לעולם אין הזדמנות שנייה לעשות את הרושם הראשון – אך תמיד עדיין תישאר האפשרות לעשות את הרושם האחרון". זהו אינו משחק מילים בעלמא, יש לזכור זאת ואנו כיהודים אכן יודעים היטב: הרושם האחרון הוא הקובע ולאו דווקא הרושם הראשון. לכן נפסק בהלכות תשובה ברמב"ם: "ואפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלין".
בבואנו לבחון את המחלוקת הידועה בין בית הילל ובית שמאי לגבי הדלקת נרות חנוכה, רבה התמיהה על שיטת בית שמאי לפיה אנו מדליקין שמונה נרות בלילה הראשון ופוחתים והולכים עד לנר אחד ביום השמיני, האם חלילה "הרושם הראשוני" של חנוכיה מלאה ויפה הוא שעומד לנגד עינינו ביום הראשון של החג? הרי כלל נקוט בידינו כי "מעלין בקודש ואין מורידין" (ברכות כ"ח), מדוע נקטו כאן בית שמאי בגישה כה תמוהה של "פוחת והולך"?
חג החנוכה מסמל את ניצחון האמונה והבטחון כנגד כל הסיכויים המוחשיים ההגיוניים. "אמונה" פירושה – הליכה בדרך שנוגדת לעיתים את הראייה הטבעית. ככל שראייה טבעית זו חזקה ומוחשית יותר – דרושה אמונה עמוקה יותר ויותר כמשקל נגד. בניו של מתתיהו ידעו היטב כי בדרך הטבע אין להם שום סיכוי צבאי מול מכונת המלחמה האדירה של יוון – המעצמה השלטת באותם ימים, אך האמונה שלהטה בהם חישלה אותם והפיצה לכל רוח את החישובים והמסקנות ההגיוניות המתבקשות. הם ידעו כי "מי כמוכה באלים ה'" וכל מה שנראה אחרת בדרך הטבע – מתנפץ לאור האמת הזו. זו הייתה האמונה בהתגלמותה.
גם ביום הראשון של הדלקת פך השמן הקטן והטהור, הייתה זו שוב אותה אמונה לוהטת כי "ה' יעזור" – אנו עושים את ההשתדלות המעטה וה' הטוב ידאג לכל השאר. אין ספק כי ביום הראשון היו ספקנים רבים שנענעו בראשיהם למעשה זה. האם אמנם ידלק השמן מעבר ליממה אחת? אך לאחר יום אחד, כאשר השמן החל – בצורה פלאית – להמשיך ולבעור, יותר ויותר אנשים ראו במו עיניהם את ניצחון האמונה בצורה מוחשית והספקנות התמעטה והלכה עד ליום השמיני בו כבר אין לדבר על "אמונה" אלא היתה זו ראייה מוחשית של פלא ומופת. ברור אם כן כי לעומת הנס עצמו שאמנם הלך וגדל מיום ליום – "מבחן האמונה" הלך והתמעט ככל שנקפו הימים, שכן אינה דומה האמונה החזקה שנדרשה ביום הראשון לאפשרות של נס שכזה – לימים הבאים. זוהי אם כן סברת בית שמאי: אנו מדליקים נרות לציון רוח האמונה והבטחון המופלאים של החשמונאים – וזו הייתה ביום הראשון בצורה החזקה והנעלה ביותר והלכה והתמעטה עד ליום השמיני שם ראו הכל בצורה מוחשית את הפלא – ללא שום צורך ב"אמונה".
בית הילל לעומתם סוברים כי אכן הצדק עם בית שמאי מבחינה היסטורית, בימי החנוכה הראשונים, שם אכן "מבחן האמונה" הלך והתמעט ככל שנקפו הימים. אך בבואנו לקבוע את הנס לדורות המטרה היא כי גם אנו בדורנו נשאב מן הימים הללו את סגולתם, נפנים בליבנו את הרגשות האמונה והבטחון עד שנוכל לרכוש אותם למשך כל השנה כולה. לכן, לצורך זה, סבורים בית הילל כי ה"התלמדות" הזו במידת האמונה והבטחון זקוקה שתיעשה צעד אחר צעד, מן הקל אל הכבד – ו"מעלין בקודש ואין מורידין". הדבר גם בא ללמד כי גם אם האמונה והבטחון חלשים הם מאד בתחילה, המגמה היא של "מוסיף והולך" – וה' יעזור לנו הלאה כדי שהם יגברו וילכו. משום כך נקבעה ההלכה כבית הילל, כדי שאנו בדור הזה ובכל דור ודור "נוסיף ונלך" ונגביר עד אין סוף את האמונה והבטחון – אף אם ההתחלה חלשה ומהוססת. הוא אשר אמרנו: ביהדות יש סבלנות רבה ולא ה"רושם הראשון" חשוב אלא – הרושם האחרון הוא זה הקובע.
תשע"ב