הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)קיומו של נס מערער את עולמם של הרציונליסטים. מימי אריסטו אנו מוצאים את המאבק בתפישת הניסיות, שכן תופעת הנס מנוגדת לכל מה שמאמינים בו מדעני מדעי הטבע: החוקיות הריטואלית של העולם, העולם המנהל את עצמו, היכולת לשוב לאותן תוצאות באותם תנאים, וכדו'. ממדעי הטבע הדבר חלחל כמובן גם אל מדעי החברה, הניסיונות למצוא חוקיות בהיסטוריה; ההכרה כי גם הכאוס ההיסטורי מנוהל בניהול פנימי ולא בהכרעה של גורמי חוץ; חוקי הפסיכולוגיה האנושית ועוד ועוד. הצד השווה שבכל אלה הוא היכולת לבאר את התהליכים בעולם ללא הזדקקות לקיומו של הא-לוהים, ולהמשיך להתקיים מתוך עמדת מוצא של חוקיות טבעית המתרחשת בעולם.
ההכרזה על קיומו של נס מערערת כאמור את ההנחות האלה – אך לא לחלוטין. האמונה כי יש ניסים אינה שוללת בהכרח את העובדה שבדרך כלל העולם מתנהג בדרך הטבע. אמנם, כבר מימי הרמב"ן אנו למדים שגם הטבע עשוי להיות "נס נסתר", ובוודאי שתורת החסידות העצימה את ההכרה של המבט על העולם כולו כלבושו של הקב"ה, ובגילויים שהטבע עצמו הוא הא-לוקות. אולם להנחות אלה הייתה בעיקר משמעות רוחנית פנימית, עם הרבה פחות משמעות מעשית. לאמור: האדם היהודי, המאמין בניסים ובאפשרות כי ריבונו של עולם מתערב ומשנה לעתים את חוקי הטבע, אינו מונע עצמו מלפעול בדרך כלל לפי החוקים הרגילים: ללכת לעבודה כדי להתפרנס, לרופא כדי להתרפא, לרכבת כדי ליסוע ולחפש בן/בת זוג בדרכים בהן מחפשים עם מי להקים בית משותף. אלא שאנו חיים בעולם זה גם בענווה, גם בידיעה שלא הכל תלוי בנו, גם בהכרה כי ד' א-לוהינו הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, גם בזהירות מהשתעבדות להעמדת האדם כגורם היחיד הקובע את עולמו וכדו'. מכאן שאנו גם מתפללים ופונים לריבונו של עולם בבקשה כי יסייע בעדנו; אנו גם מכירים בשליחות הא-לוהית של הכאבים והייסורים מחד גיסא, ושל השמחות והבשורות הטובות מאידך גיסא, ובעיקר – בכך שלא כל העולם הזה מפוענח על ידינו, ולא את הכל אנו מבינים, ולא באנו בסוד קיומה של המציאות, כי אם רק בחלקים מסוימים שנגלו לעינינו מכוח המדע, הלימוד וההתנסות.
לאמור: מעבר לשאלה התיאולוגית בדבר ניהול ההיסטוריה – נס פך השמן והניצחון במלחמה על היוונים – מדובר גם בשאלה קיומית, ובעיצוב הדמות שלנו עצמנו לאור נרות החנוכה. הדלקת הנרות מהווה גם הדלקה פנימית, ותשומת לב לחובת העצירה וההסתכלות, וחידוש הברית הענוותנית שלנו עם המציאות, עם ההישגים שלנו וגם עם הכשלונות, עם בני האדם אותם אנו פוגשים ועם עצמנו. אנו שוב מטמיעים בעצמנו בהדלקת נרות אלו את השותפות המיוחדת שמכוחה נברא העולם – השותפות בין ריבונו של עולם בורא העולם ומשגיחו לבין בני האדם שריבונו של עולם ברא להם עולם "לעשות". הכרה זו משנה את כושר השיפוט שלנו והופכת אותו לעדין יותר, ולמבין כי לא הכל תלוי בנו; היא משנה את התייחסות שלנו לעצמנו, ומבשרת לנו שיש הרבה דברים שביכולתנו לעשות, אך יש גם דברים שלא אנחנו אלה שמקבלים את ההחלטות עליהם; ובסך הכל היא הופכת אותנו למתהלכים בעדינות גדולה יותר בעולמו של הקב"ה, מצמצים את הנפח העצמי שאנו תופסים בו את עצמנו, ומאירים באור גדול מתוך אמונה עמוקה "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", ושניסים אלה מעצבים אותנו עד היום.
(מקץ חנוכה תשע"ו)
