שופך דם האדם – באדם דמו יישפך?

מעשי הקטל הנוראיים שאירעו בעת האחרונה, שבהם, לפי החשד, רצחו אם ואב את ילדיהם הקטנים, מצטרפים לשורה ארוכה של מעשים שמזעזעים נפשו של כל אדם. אכן, האלימות, המילולית והפיזית, מעשי הרצח והאיומים, ימיהם כימי עולם. כבר בפרשה הראשונה בתורה, קם קין על הבל אחיו ורוצח אותו נפש.
כדרך המקרא במקומות רבים, גם כאן חושף הוא טפח אך מכסה טפחיים. מעשה הרצח הראשון בעולם מתואר במלים קצרות, חסכניות: "ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ויאמר ה' אל קין: אי הבל אחיך? ויאמר לא ידעתי, השומר אחי אנכי. ויאמר מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". הכתוב אמנם מפרש שקדמה למעשה הרצח אמירה, "ויאמר קין אל הבל אחיו", אך אינו מפרשה. גם קול הנרצח, קולו של הבל, נותר אילם. ואפשר שבהשמיטה את תוכן הדברים, מבקשת התורה ללמדנו שלא קדם למעשה הרצח כל דבר שיהא בו כדי להצדיקו, ושאין ולא יכול להיות צידוק למעשה רצח.
אותו "יצר לב האדם רע מנעריו" – משעה שננער לצאת ממעי אמו – חוזר ומתגלה לכל אורך התורה וההיסטוריה האנושית עד ימינו. אלימות, רצח, ושאר מעשי עבריינות מלווים רבים מפרקי התורה. כיצד התמודדו חכמי ישראל עם תופעות אלה? מהן השלכותיהן על מערכת המשפט? ומהו העונש הראוי לעבריין בכלל, ולרוצח בפרט?
תשובות לשאלות יסוד מורכבות אלה ראויות להיבחן בהקשר רחב יותר, של תורת הענישה בכלל. במשפט הקדום, הייתה רווחת ענישת "מידה כנגד מידה". לגבי דינו של רוצח, גישה זו רמוזה כבר בפרשתנו, בפסוק "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (ט, ו). ביטויה הידוע הוא בנורמה שנקבעה בפרשת משפטים: "ונתתה נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל" (שמות כא, כג-כד).
אכן, דווקא לנוכח גישה זו, מתעצמת עוד יותר הקושיה: מה טעם לא הושת על קין, הורג אחיו, עונש מוות, והומר בעונש של הגליה וקללה: "ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך, כי תעבד את האדמה לא תוסיף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ" (ד, יא-יב).
יתר על כן: לא רק שלא נגזר על הרוצח קין עונש מוות, אלא שנגזרה גזרת הריגה, כפולה ומכופלת על כל הורגו: "לכן כל הורג קין שבעתיים יקם" (ד, טו), והושם עליו אות "לבלתי הכות אותו כל מוצאו".
פרשני המקרא התחבטו בשאלה זו. חלק מן הפרשנים המודרניים סבורים שיש כאן ביטוי לעונש "פנימי", בדומה לעונש שהוטל על רסקולניקוב, גיבורו של דוסטוייבסקי בספרו "החטא ועונשו". לפי פירוש זה, "נע ונד", פירושו נעדר יציבות נפשית ונתון במצב קבוע של נוירוזה. עונש זה ילווה את קין גם כאשר ישקם את חייו החיצוניים.
לפי פירוש אחד, הגירוש מן השבט, ומחברת בני אדם, היה העונש החמור ביותר שהושת על אדם בחברה הפרימיטיבית, שחשף אותו לסכנות איתני הטבע ובעלי החיים.
פירוש אחר המופיע במדרש תנחומא מעגן את העונש הקל יחסית שהושת על קין, בכך שלא היה מודע לטיב מעשיו: "לא ראיתי הרוג מימיי, מניין הייתי יודע שאני מכהו באבן והוא מת?". הגנה זו דומה לעיקרון הגדול שנקבע בדין הפלילי המודרני, ולפיו אדם שאינו מבין את "טיב מעשיו", ולא יכול לצפות את תוצאתם המסתברת, פטור מאחריות פלילית, כולה או מקצתה.
עמדה מעניינת, שהמדרש עצמו שם לב לחריגותה, תולה את האשם ב"שומר" – ב'גורמי אכיפת החוק' שנתרשלו בשמירתם, ואפשרו את מעשה הרצח: "אמר רבי שמעון בן יוחי: קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו. [משל] לשני אתלטין [=אתלטים] שהיו עומדין ומתגוששין [=נאבקים] לפני המלך. אילו רצה המלך – פירשן [=היה מפריד ביניהם]. לא רצה לפרשן, חזק אחר על חבירו והרגו, והיה צווח ואמר יבעי דיני קדם מלכא [=יתבקש דיני מן המלך, שלא הפריד בינינו]. בצורה חריפה יותר, מופיע רעיון זה במדרש תנחומא: "כיוון שאמר לו הקב"ה 'אי הבל אחיך', אמר לו קיין: 'לא ידעתי, השמר אחי אנכי'. אתה הוא שומר כל הבריות, ואתה מבקשו מידי? משל למה הדבר דומה, לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש. לבוקר תפשו השומר. אמר לו: למה גנבת את הכלים? אמר לו: אני גנב ולא הנחתי אומנותי, אבל אתה אומנתך בשער לשמור, למה הנחת אומנותך?"
בין כך ובין כך, חומרתה היתירה של עבירת הרצח באה לביטוי בתחומי משפט שונים. כך, למשל, מעיקר הדין, לא ניתן להרשיע אדם אלא על פי עדותם של שני עדים כשרים, ורק לאחר התראה. אכן. בחיבורו "משנה תורה" (הלכות רוצח ד, ח-ט), מדגיש הרמב"ם את חומרת עבירת הרצח אגב פירוט החריגה מסדר הדין הפלילי הרגיל שנוהג לגביה: "ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה [=מעין מעצר], ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מעיהן, ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי. ואין עושין דבר זה לשאר מחויבי מיתת בית דין, אלא אם נתחייב מיתה – ממיתין אותו, ואם אינו חייב מיתה – פוטרין אותו. שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העוונות הן מעבֵירות שבין אדם לקדוש ברוך הוא, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילו אותו מן הדין".
לפיכך, על אף שכבר בתקופות קדומות ביותר "בטלו דיני נפשות", בתקופות מסוימות החמירו קהילות ישראל בדינו של רוצח ודנוהו למוות.
תרומה חשובה ביותר בנושא זה ניתנה באחרונה בספרו החדש של פרופ' אהרן קירשנבאום, "בית דין מכין ועונשין" (הוצאת מאגנס). החיבור, פרי עמל בן עשרות שנים, מהווה אוצר שערכו לא יסולא בפז, בניסיון להבין את הפנולוגיה – תורת הענישה הפלילית בעם ישראל, על מקורותיה ותולדותיה. אגב עיונו בתורת הענישה, מטרותיה ודרכיה, עומד המחבר על היחס שבין החטא ועונשו, תוך הבחנה בין ענישה מן הדין למסלול ה"ענישה שלא מן הדין" שחכמי המשפט העברי עשו בו שימוש נרחב במהלך הדורות.
תשע"ד