פרופורציה לחיים

דרור מרמור

תנו לאנשים התחייבות לעשר שנות שקט והם מרוצים. טווח קצר זה מחר. עשרים שנה הן נצח. אפילו התקן המודרני של בניינים בישראל מייעד אותם ל=50 שנה. אורך חיים של גשר נקבע בתקן ל=120 שנה. גם התורה, כשהיא אומרת "לעולם" ("ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם"), מתכוונת בסה"כ עד שנת היובל, לכל היותר 50 שנה.]
והנה בא הקב"ה, בברית בין הבתרים, ומכניס אותנו לפרופורציה. גלגל ההיסטוריה הרבה יותר גדול ממנה שאנחנו חושבים. אברהם עשה את כל הדרך לישראל, כדי לשמוע מאלוקים שיש עיכוב קל. עניין של 400 שנה עד שבניו יתנחלו בארץ המובטחת. ובאותן שנים, כדי שלא יתבלבל לרגע, גר יהיה זרעו, יעבדו ויענו אותם. למה? "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". זה לא אתה, זה האמורי.]
חז"ל במסכת נדרים (דף לב ע"א) אמנם תולים את גזירת השעבוד במצרים בחטאי אברהם, אולם הפשט במקרא מצביע על עוון האמורי כטעם יחיד לגזירה (ואגב, החטא הראשון שמונים חז"ל באותה סוגיה בנדרים עשוי להיות מאוד אקטואלי לעצם הימים האלה: "שעשה אנגריא בתלמידי חכמים". מסביר רש"י שחטא אברהם כאשר לקח את חניכיו העוסקים בתורה כדי לסייע לו במלחמה ואכמ"ל).]
400 שנה זהו מספר בלתי נתפס. שעות ספורות לפני שעלה על הטיסה לאזור בעל בק שבלבנון, שם ימצא מאוחר יותר את מותו ממארב חיזבאללה, שאל סא"ל עמנואל מורנו ידיד לצוות על מה יחשוב בשניות האחרונות, אם חלילה יפגע טיל במסוק והם יצללו לעבר מותם. מאחר ומדובר לכל היותר בחמש שניות, אותו חבר לא ממש הצליח להבין מה הערך של אותו דיון פילוסופי. "אם לא נדע לתת משמעות ותוכן לחמש שניות, אולי אין משמעות ותוכן לכל הימים הארוכים שלנו כאן", השיב מורנו. ואולי על אותו משקל, מי שלא מכיר בערך ובמשמעות של הבטחות שיתממשו רק בעוד מאות שנים, גם אם זה 400 שנה, אין ערך לימים הקצרים בהרבה בהם הוא חי על פני האדמה.]
זה לא עניין פשוט. גם מי שגדל על סיפור נוטע החרוב שראה חוני המעגל, יתקשה בקצב של החיים היום להסתכל אל אופק של 70 שנה. תראו כמה סקפטיות יש בנו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כששר אוצר מבטיח שיהיה טוב בעוד שנתיים או כששר תחבורה מציג תוכנית שתגאל אותנו מפקקים רק בעוד חמש שנים.]
ואולי ההבטחה באותה ברית בן הבתרים, שיום אחד נהיה "כחול אשר על שפת הים", אמורה לטעת באברהם (ובזרעו אחריו) לא רק את התקווה שנגיע יום אחד לממדים עצומים, אלא גם את תזכורת לכך שכל אחד מאתנו הוא גרגר קטנטן בתוך מערכת עצומה, כזו המתנהלת בקצב משלה.]
אבל לפני הכל, פרשת לך לך מזכירה לנו שהקולקטיב הזה – שהופך אותנו לאוסף של פרטים קטנים – הוא רק הנדבך הנוסף. עם כל הכבוד לתחושת הקולקטיב, המפורסמת והמקודשת כל כך, ואחרי שמגדל בבל סימל יותר מכל את הרצון והנטייה של בני האדם לגור יחד, הגיעו הנדודים של תרח, אח"כ של אברהם, אח"כ של לוט ובהמשך גם של יצחק ויעקב, כדי להדגיש שבני האדם הם לא תמיד חלק מקבוצה. אפילו לא חלק ממשפחה. ]
הרש"ר הירש מדבר בפתח הפרשה על הציווי היהודי להיות דווקא לבד: "אמת, שומה על הציבור לייצג ערכים נעלים. ומתוך הנחה זו גם היהדות מייחסת חשיבות לכלל ואוסרת לפרוש מן הציבור. אולם, בראשית היהדות נאמר "לך לך" – לך לעצמך, והרי זה ערך נעלה עוד יותר".]
בעולם המודרני יותר קל לנו להבין את זה. ניתוק מארצך, ממולדתך ומבית אביך הוא היום עניין כמעט טריוויאלי. עשרות אלפי ישראלים עושים בכל שנה את הדרך ההפוכה מזו של אברהם ונודדים הרחק מכאן למדינות העולם. הבדיחה הישנה אומרת שמי שמחפש ירושלמים וחיפאים מאושרים יימצא אותם בתל אביב. על פי נתוני ההגירה הפנימית שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למעלה מרבע מיליון ישראלים עוזבים מדי שנה את מקום יישובם, ללא שום צו אלוקי שקרא להם לעזוב.]
וכמו שראש הממשלה שלנו כל כך אוהב לצטט בחודש האחרון: "אם אין אני לי מי". לך לעצמך, כמו שכותב זאת הרש"ר. אבל הלל גם המשיך: "וכשאני לעצמי מה אני" – בורג אחד קטן, בגלגל שמסתובב מאות ואלפי שנה – וממתין כבר יותר מ=2,500 שנה להתגשמות נבואות יחזקאל וישעיה. וכדי שלא נחשוב חלילה שאין משמעות לכאן ולעכשיו, הלל גם חתם: "ואם לא עכשיו – אימתי".]

תשע"ד