דרור מרמור (עורך הנדל"ן ב'גלובס')דרור מרמור
"עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב). פלוני שסלד מריחם וטעמם של ענבים ויין הזדמן שלא מרצונו לסיור ביקב. בכל פינה ועצירה במהלך הסיור, כאשר הוצעו לו טעימה או לגימה קלה של יין, הוא כמובן סירב. שחלילה לא ידבק בו משהו מריחו העז של היין. בתום שעה קלה, רגע לאחר שיצא מן היקב ללא לגימה או נגיעה, פגע בו חברו – וזיהה בו מיד את עקבות היין. כשנמצאים ביקב, מתברר, לא צריך לשתות או לאכול כדי לספוג את ריחו של היין (את המשל סיפר לנו הרב בנימין תבורי, ערב פרשת ויצא, בשיעור א' בישיבת הר עציון).
והנמשל: שני חלומות של יעקב מופיעים בפרשת ויצא. הראשון מוכר, רוחני ונשגב. "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (פרק כ"ח, פסוק יב). יעקב יוצא מארץ ישראל, ומלאכי אלוקים מלווים אותו בדרך.
אבל יש עוד חלום. בסופה של פרשת ויצא, חולם יעקב חלום חומרי-כלכלי. "וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹקים, בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים, וּבְרֻדִּים. כִּי רָאִיתִי, אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ". (פרק ל"א, פסוק י). פטנט ייחום הצאן, דרכו המוצדקת של יעקב לצאת ברכוש רב מביתו של לבן, נגלה לו גם הוא בחלום.
חז"ל מעידים על יעקב אבינו שישב בבית חרן ולא נטש את בית אבא. "עם לבן גרתי", אומרת התורה בתחילת פרשת וישלח, ורש"י מסכל אותיות וכותב לנו "ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים". ואף על פי כן, משהו קרה במהלך אותן 20 שנה, בין יציאתו מבאר שבע ועד לחזרתו מחרן. 20 שנה שבהן חלומות על מלאכים התחלפו לו בחלומות על צאן. יעקב "לא נגע ביין", אבל משהו מהריח בכל זאת נדבק. את בני ביתו הוא חינך ברוח אברהם ויצחק, אבל העולם הגשמי חדר לתוך חלומותיו.
בתורה אנחנו מוצאים ביקורת מרומזת על ישיבתו הארוכה מדי של יעקב בחרן, הרבה מעבר ל=14 השנים שבהן נכפה עליו לעבוד עבור רחל ולאה. הרב אלחנן סמט בניתוח מבנה הפרשה ("שיבה מאוחרת", שיעור לפרשת ויצא, ארכיון ישיבת הר עציון), מדגיש כי "פרדה מכובדת הייתה מסיימת תקופה ארוכה של 14 שנה במחיצת חותנו, ויעקב היה שב לארצו עני וחסר רכוש, אך במצפון נקי על כך שלא נתעכב מעבר לזמן הראוי בגלות. בארץ כנען היה יעקב מתחיל בבניית רכושו, והיה זה אז רכוש של קיימא. מה שדחף את יעקב לצאת מן הגלות הייתה התחושה ש'הקרקע בוערת תחת רגליו'. התמונה כל כך מוכרת מן ההיסטוריה היהודית עד שהיא הופכת לסמל נצחי".
אבל יעקב נשאר כאמור יותר מדי זמן בחרן. בשנים האלה הוא צובר עושר רב (ומנגד, שום בן נוסף לא נולד לו באותן שנים), אבל התרבות החומרית והחיים כפועל ורועה צאנו של לבן באים על חשבון החוויות הרוחניות שלו – לפחות אלו שבאות אליו בחלום. וזה קורה, חשוב לזכור, למי שמשמש כמודל האידיאלי לעבודת שכיר. הרמב"ם מצטט את דברי יעקב לנשותיו: "ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן" (כ"א, ו), כמקור הלכתי לכך שפועל מוכרח לעבוד תמיד בכל כוחו (הלכות שכירות, פרק י"ג, הלכה ז'), ללמדנו שיעקב מעולם לא "זייף" בעבודה.
ואף על פי כן, מי שחי בסביבה "חילונית", אפילו גדול כיעקב אבינו, מוכרח להפנים שיש לכך מחיר בעולמו הרוחני.]
תשע"ד
