פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לצד היותו מבוא גדול לתורת ישראל, על אמונותיה ודמויותיה, מקפל ספר בראשית בתוכו דרמה אנושית אדירה. יחסי אבות ואמהות, הורים וילדים, אחים ואחיות, אדונם ומשרתים, מלכים ונתינים, חושפים בו ומתוכו מסכת עשירה של אנושיות ואכזריות, רחמים ואהבה, שנאות, קטטות ומריבות.
אחד מהמוקדים רבי המשמעות והעוצמה הגדולים ביותר שבספר בראשית הוא עקרותן של אמהות האומה. שרה, רבקה ורחל. הגם שבחלק מהמקורות נתלית העקרות גם באיש (כמו אצל יצחק אבינו), בדרך כלל האישה נתפשת כגורם העיקרי לה. ביטוי הלכתי-משפטי (שלא נרחיב דברים בעניינו כאן) ניתן במשנת יבמות הקובעת שאם נשא אדם אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – "אינו רשאי לבטל", דין שהפך בברייתא (יבמות סד, ע"א) לא רק למעשה רשות של נשיאת אישה נוספת אלא לחובת גירושי האישה הראשונה: "יוציא ויתן כתובה". ו"זכר לדבר" מביא התלמוד ממעשה אברהם אבינו שבפרשתנו.
בין כך ובין כך, חז"ל, כמובן, היו ערים ורגישים למקומה המרכזי של תופעת העקרות אצל אבות ואמהות האומה, וכאבו את כאבה. כך, מקל וחומר, על רקע מציאות ותרבות שבה מאפייניו של אדם הם – כפי שמודגש עשרות פעמים – "ויולד בנים ובנות".
עם זאת, בדברי חז"ל מופיע הסבר שבעיני האדם בן ימינו עשוי להישמע קשה מאד: "אברהם אשתו עקרה, ויצחק אשתו עקרה. ולמה נתעקרו האמהות? אמר רבי לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם רבי יוחנן: שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתם. אמר הקב"ה עשירות הן, נאות הן. אם אני נותן להם בנים – אינן מתפללות לפני" (תנחומא תולדות ט).
מבחינה אנושית, אִמלול אמהות – ואבות – והפיכתם לחשוכי ילדים (והלא גם חז"ל הכירו בכך שמי שאין לו צאצאים – חשוב כמת [ראו בבלי נדרים: "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת שנאמר (בראשית ל) הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"] ו"הרוסים" (ראו רש"י על אתר, שמפרש בעקבות חז"ל את השימוש בלשון "אולי אבנה ממנה") רק כדי שיתפללו לקב"ה וכביכול, רק על מנת ל"רצותו", לפי ש"מתאווה הוא" לתפילתם, קשה עד מאד.
מכל מקום, עיון בפשוטו של מקרא, מגלה לנו בפרשה זו שתי דמויות (ובצירוף אברהם, שלא זכה להיבנות, והנער ישמעאל, שמושלך כלאחר יד, משל היה כלי אין חפץ בו, אל אחד השיחים, אולי ארבע) שמבטאות את עוצמת הכאב במלוא עוזה: גברת ושפחה, שרי והגר, שכל אחת מהן מבטאת דמות טראגית, כואבת, מרירה.
לצד כאב העקרות מובלטים בפרשה יחסי הניכור שבין ה"גברת" לבין ה"שפחה". מונח זה חוזר פעם אחר פעם, כמילה מנחה: "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת, בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת-אַבְרָם, אֶת-הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים, לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ, לוֹ לְאִשָּׁה… וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ. אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ… וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי: הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ, עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ. וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ… וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר, עַל-הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר (ותושם אל לב הלשון הנופלת על הלשון: הטוב בעיניך – העינוי – העין בדרך שור – כי שמע ה' אל עניך). וַיֹּאמַר: הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי, אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי. וַתֹּאמֶר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה': שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ".
כבר בפסוקים אלה מודגשת החפצתה של הגר, והיותה כלי שרת בידי גברתה. היא קודם כל "שפחה" ורק לאחר מכן בת שם: "הגר". לאחר מכן היא הופכת להיות "שפחה" בלבד, בת בלי שם, ורק כשהיא יולדת היא "מתעלה" לדרגת "אמה" (ראו לקמן כא, י: "גרש האמה הזאת ואת בנה"), וחוזרת ומקבלת את שמה: "וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן. וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל. וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת-הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם".
כפי שהעירו הפרשנים (ראו, לדוגמא, ב"דעת מקרא" על אתר ובמקורותיו) עצם השימוש במונח "שפחה" ולא "אמה", מבטא את שפלותה של הגר. "ולה שפחה מצרית" – הגר הייתה חלק מרכושה של שרי גברתה (לדעת חז"ל, בשונה מהכלל שלפיו "מה שקנתה אישה – קנה בעלה", נתייחדה הגר בהיותה "נכסי מלוג" שגופה משועבד לשרי ורק פירותיה שייכים לאברם). יש שגזרו את המונח מלשון "ספח", נספח שולי (שלא לומר "ספחת"), פעוט, קל ערך, שאינו באמת חלק מהמשפחה. כעולה ממקראות אחרים, היא מסמלת את הקצה התחתון ביותר של שולי החברה: "מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הריחיים (שמות יא, ה), וכן בדימויים של חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (מכילתא דר"י בשלח ומקבילות). ה"שפחה" במקרא משועבדת לבעליה לכל ימי חייה, ללא שתראה לפניה אופק של חירות או פתח של תקווה.
מדרש חז"ל מעצים את ההשפלה להרבה יותר מן הנראה לעין. על ייחוסה של הגר "ולה שפחה מצרית" אמרו חז"ל (ראו רש"י על אתר) שהייתה בת פרעה מלך מצרים, ונקל לשער שהמעבר מבית המלך למעמד של שפחה חרופה בארץ זרה, ארץ כנען, קשה עוד יותר. כך גם ה"עינוי", שבידי רש"י – בעקבות המדרש – נתפרש כ"היתה משעבדת בה בקושי", אך בפי חז"ל נתפרש גם כמניעה מתשמיש (ראו יומא עז, סע"א).
מכל מקום, סוף טוב – הכל טוב. בשורת "כי שמע ה' אל עניך" ובשורת "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב", מהדהדת את סופו של מעשה גירוש ישמעאל (לקמן כא) "וישמע ה' את קול הנער… כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם… כי לגוי גדול אשימנו".
ודומה שלא לחינם נקבעה פרשה גדולה זו כקריאת התורה בראש השנה, אחד הימים המקודשים ביותר בלוח השנה היהודי. עיון בתפילות היום מלמד שמושם בו דגש מיוחד על תפילתו של ה"אחר": העני, הדך והנכלם. ולא לחינם מנגיד סדר התפילה בין אדונים ומשרתים, בין בנים לעבדים: "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים, עינינו לך תלויות".
העבד והשפחה מצויים בשולי שוליה של החברה. עד כדי כך מצבם שפל, שאין הם מסוגלים – ואולי אף אינם רשאים – להשמיע את קולם. רק עיניהם מדברות. "כעיני עבדים אל יד אדניהם, כעיני שפחה אל יד גברתה" (תהלים קעג, ב).
אכן, "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". הקב"ה אוהב את קול האמת, ומקבל הוא באהבה את תפילת ה"אחר", המך, הדך, העלוב והמדוכא, שתפילתו בוקעת ועולה מעמקי לבבו, ואינה נאמרת אך מן הפה ולחוץ. "כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים ה', וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה" (תהלים סט, לד), וכיוצא בו בצו הגדול על איסור אונאת הגר (שמות כב, כ-כב): "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן; אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ".
תשע"ד
