הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)באנגלית יש שתי מילים המשמשות לאמונה: belief ו-faith. הראשונה משמשת לאמונות "שגרתיות", כלומר שכנוע בדברים מסוימים – אני מאמין שאתה צודק, אני מאמין שימצאו חיסון לקורונה וכדומה. השנייה, לעומת זאת, נחשבת לאמונה מיוחדת, השמורה בעיקר לנושאים דתיים או מקודשים – להאמין באלוקים וכיוצא בו. אמונה במובן של faith נתפסת כמצב נפשי מיוחד, משהו שמעבר לשכל הרגיל, שדורש טוטאליות מוחלטת גם ללא ראיות או נימוקים.
בעברית, לעומת זאת, יש רק מילה אחת – אמונה. אבל משום מה גם אצלנו יש המפרשים אותה בהקשרים דתיים במשמעות שונה מהמשמעות השגרתית שלה. למשל, ישנה תפיסה רווחת לפיה האמונה הדתית חייבת להיות ודאות אבסולוטית, במאה אחוז, בלי שום ספק אפשרי, ושהיא נובעת ממקום שמעל לשכל וכדומה.
לדעתי הגישה הזו רק מזיקה. היא מציגה את האמונה הדתית כמשהו בלתי רציונלי, שצריך להאמין בו פשוט כי "צריך". בגישה כזו, האמונה וההיגיון מוצגים כאויבים, והאדם נקרא לזרוק את השכל כדי להתחזק באמונה. אבל בעימות כזה, האמונה בדרך כלל תפסיד. למה אם כן להיכנס אליו בכלל? למה לטעון שהאמונה הדתית שונה מכל אמונה אחרת, כלומר, פשוט שכנוע בקיומן של אמיתות מסוימות?
מגיעות אלי לא מעט שאלות עם ספקות בנוסח "אולי אלוקים הוא בעצם חייזר?", "אולי משה רבנו היה קוסם ממש גדול?" וכדומה. המקום ממנו נובעות שאלות אלה הוא המחשבה שהאמונה חייבת להיות מוכחת במאה אחוז, ואם יש אפילו אפשרות תאורטית שהיא שגויה – זה מערער אותה. חייבים לסתום כל פרצה אפשרית בהוכחות חד משמעיות. אבל למה לחשוב כך? וכי יש איזשהו תחום בחיים, גורלי וקריטי ככל שיהיה, שבו דורשים הוכחות של מאה אחוז והפרכת כל ספק אפשרי? לא בזוגיות, לא בעסקים, לא בצבא ולא במדיניות מחפשים הוכחות כאלה. אפילו לא במדע. אנשים חיים לפי מה שהם מאמינים, כלומר משוכנעים, שהוא נכון, בלי להטריד את עצמם בספקות מוזרים על חייזרים וקוסמים. אז למה דווקא הדת צריכה לעמוד בדרישות לטוטאליות שלא קיימות בשום תחום אחר?
כדאי להשתחרר אפוא מהאמונה במובן של faith, ולראות אותה פשוט כסוג של Belief – אנחנו משוכנעים שזה נכון, כי זה נראה לנו סביר והגיוני. זה כל מה שצריך.
דברים תש"פ
